האמהות הקרייריסטיות נגד "המשקיעות"
שיר הלפרן זועמת על קבוצת "אמהות משקיעות": האם מי שאינה משקיעה את זמנה בהכנת עוגה מפוארת מבצק סוכר, כי היא עסוקה בו זמנית גם בקריירה וגם בניהול הבית, היא "אמא מזניחה"?
לפני חמישה חודשים, בגיל 33, הפכתי לאמא. בתור יזמית ובעלת עסק כבר כמעט עשור ופמיניסטית מוצהרת מאז שאני זוכרת את עצמי, גיליתי שלהיות אמא ב-2016 זה לא רחוק מלהיות אמא בשנות החמישים. זאת אומרת יש, יש הבדלים אבל יותר מכך אין.
מההריון, ועד לטפסים שיש למלא ל"חופשת הלידה", בכל ברושור שמופיעה עליו רק דמות נשית, בטיפת חלב, ספר הדרכה להורים שנכתב בלשון נקבה או מעודד אותך (יותר נכון מאיים עלייך) להניק – החלוקה המגדרית המסורתית נשמרת: בכל הקולות המוסדיים שמסביב מסבירים לך ומגדירים לך את תפקידך האמהי – המטפלת הבלעדית והעיקרית. אחריות האב (יש דבר כזה?) נמחקת טוטאלית ועבורנו – נשים צעירות, קרייריסטיות שמבקשות חלוקת עבודה שוויונית יש עבודה לא פשוטה לעשות מול אותם קולות וגם בתוך הבית.
כדוגמה מאלפת נחשפתי לאחרונה לקבוצת הפייסבוק "אמהות משקיעות". קבוצה תחרותית המונה עשרות אלפי נשים שמעלות באופן קדחתני תמונות של עוגות מבצק סוכר שהכינו לגן או סנדוויצ'ים בצורת כוכבים. המערכון האחרון בארץ נהדרת הגחיך את התופעה בצורה באמת נהדרת. אבל לי זה לא מספיק. צריך גם להסביר למה.
1. "אמהות" החטא הראשון של הקבוצה הוא בכך שהיא חוזרת ומנציחה את חוסר השוויון המגדרי ואת החלוקה בה ההורה היחיד שמטפל ומשקיע הוא האם. האמהות האלה משקיעות אבל מה עם האבות? הם מחוץ למשחק ולדיון. (כיף להם, נכון?)
הדיבור רק על אמהות, כנושאות הנטל העיקרי באופן שמוחק את הבנים זוהי חלוקה שתמיד תעמוד בעוכרנו ולכן חשוב לא רק לייצר שיתופיות חדשה וחלוקת עבודה נכונה בתוך הבית אלא גם בשיח המדובר לא לדבר על אמא אלא על – ההורה.
מאה שנות פמיניזם בשביל מה? הנשים שנלחמו על זכותנו להצביע ולקבל שכר שווה בוודאי מתהפכות בקברן ומתביישות
2. "משקיעות" הקבוצה מתגאה שהאמהות בה ראויות לתואר "משקיעות" ובכך יוצרת הבדלה מסכסכת, תחרותית ומעליבה בתוך קהילת האמהות עצמה. כי אם יש אמהות שמשקיעות יש כמובן את אלה שלא משקיעות. אמא טובה ואמא רעה. ומילת הקוד "משקיעה" מיד זורקת אותנו אל ההפך – האם המזניחה, היא כמובן האם העובדת, זו שאין לה זמן להכין עוגה מבצק סוכר או לחתוך את הגזר בצורת כוכבים. במובן הזה הקבוצה מוקיעה ומייצרת רק בכותרת שלה רגשות אשם מידיים לאותן אמהות עובדות.
לראיה, הקבוצה הנגדית שקמה אל מול "אמהות משקיעות", מונה רק אלפי אמהות מבויישות שקוראות לעצמן "אמהות שוקעות". הן מציפות תמונות של הררי כביסה ובפלות קנויות – רוצות לומר – נכון, אנחנו לא כמו המשקיעות, למעשה אנחנו שוקעות אבל... לפחות יש לנו אחת את השנייה! אנחנו לא מתביישות בזה! ספק אפולוגטיות ספק מתוודות. והכי חשוב – רגשות האשם עבדו. שימו לב שגם כאן האבות מחוץ לדיון ונטל ההורות מוגדר שוב כשייך רק לנשים.
3. הדבר החשוב מבחינתי חייב להיאמר - הדבר שלו הן קוראות "השקעה" תפל ושטחי מאין כמוהו. כבן אדם שעוסק באוכל למחייתו בחיים לא הייתי נותנת לבת שלי עוגה מבצק סוכר ולא חותכת לה גזר בצורה של כוכב. מה הערך החינוכי שבעבודות המלאכה הללו? מה הערך התזונתי? מה ההשקעה בדיוק חוץ מבזבוז זמן משווע? איזה ערך יש עבור אותה אשה ואיזה ערך לעזאזל יש עבור הילד או הילדה? מדובר באינפנטיליזציה מוחלטת של שניהם וגם של האוכל עצמו. למה? עבור מי? כי זה בטח לא עבור הילדים. האם אתם מדמיינים קבוצת אבות שמעלים תמונות של סנדוויץ' בצורת כוכבים? שמתגאים בכך? שמבזבזים את הזמן שלהם ככה?
בתור אמא, קרייריסטית ופמיניסטית הקבוצה הזו ומה שהיא מייצגת מעוררת בי תסכול וזעם.
מאה שנות פמיניזם בשביל מה? הנשים שנלחמו על זכותנו להצביע ולקבל שכר שווה בוודאי מתהפכות בקברן ומתביישות. מאיפה צצה קבוצת הסטפורד ווייבס הריאקציונרית הזו ומהיכן מקור צונאמי הפופולריות שלה שמאיים להטביע את כולן באשמה? אפשר בבקשה לקבל את 2016 בחזרה?
הכותבת היא יזמית ובעלים של שוק האיכרים ושוק הנמל בנמל ת"א
