האם ניתן להגיש תביעת לשון הרע נגד טוקבקיסט?

על הזכות לשם טוב כערך יסוד נכתב רבות במסגרת חוקים שונים וכן במספר רב של פסקי דין מנחים. השימוש בטכנולוגיית המחשבים וחיבורם למרחב הקיברנטי באמצעות רשת האינטרנט העלה שאלות רבות ומגוונות הנוגעות ליחס שבין עולם המשפט לבין המרחב הקיברנטי.

שאלות אלו נובעות בעיקר מכך שהחוקים כבר לא מתאימים למציאות. החוקים לא "השיגו" את ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום רשתות המחשבים הגלובליים, לצד השינויים הנובעים בתחומי העברת מידע, שמירת מידע, דרכי ביטוי ועוד.

הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מסחרר ואיתה נוצרות סוגיות חדשות הדורשות התייחסות והתאמה בחוק. אלא שעד כה החוקים בנושאי לשון הרע לא עברו שינויים דרמטיים, והם לא תמיד תואמים את הרוח החדשה בסביבה הקיברנטית. עד היום אין חוק שמאפשר את חשיפת זהותו של המעוול האנונימי באינטרנט.

בניגוד למצבו של החוק, הפסיקה הישראלית מבטאת אולי באופן הטוב ביותר את זכותו של האדם לשמו הטוב. נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט אהרן ברק כתב בע"א 214/89 אבנרי. שפירא, כתב כי "כבודה אדם ושמו הטוב חשובים לאדם כחיים עצמם. הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר".

בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ, אילון הרשקוביץ כתב השופט ריבלין כי "שמו הטוב שלאדם – המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו – הוא נכס מקניינו, הנרכש לעיתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא מהווה ביטוי חשוב לכבודו של האדם".

בין העולם הווירטואלי לעולם הגשמי

בחוק איסור לשון הרע לא קיימת הפרדה בין המרחב הקיברנטי לעולמנו הגשמי, מכאן שכל עבירה העולה מסעיפי חוק לשון הרע, בהכרח מחייבת את חשיפת זהותו של המעוול, גם אם הוא אלמוני שהשתמש בזהות בדוייה במרחב הקיברנטי, בכוונה לפגוע באחר.

מזווית שונה, לעניין שאלת האנונימיות ברשת האינטרנט יש לבחון האם מדובר במרחב הקיברנטי בכללותו, או בשימוש במסכה אנונימית למטרות פגיעה באזור מקומי או באדם או חברה ספציפיים.

על מנת להבין את הדברים לעומקם, יש לבחון את ההגדרות המונחים "המרחב הקיברנטי" ו-"רשת האינטרנט":

המרחב הקיברנטי (Cyberspace) הוא המרחב הווירטואלי שנוצר כתוצאה מחיבור בין מערכות מחשב ורשתות תקשורת, ובו נאגרים נתונים ומתבצע תקשורת מקוונת בין משתמשים, ללא תלות במיקום גיאוגרפי.

מבחינה עסקית וחברתית, המרחב הקיברנטי מאפשר לקיים באמצעותו אינטראקציה אישית ומסחרית בין בני אדם וחברות. אנשים יכולים לנהל יחסי מסחר, להחליף ולשתף מידע ורעיונות, לספק שירותים ותמיכה, ליצור אמנות, לשחק במשחקים, לעסוק בסוגיות אקטואליות ועוד.

המונח "רשת האינטרנט" הוא הסביבה הטכנולוגית המאפשרת את קיומו של המרחב הקיברנטי. מהגדרה זו עולה כי לא פעם עוולות מסוגים שונים המבוצעות במרחב הקיברנטי, מקבלות אופי של אזור מקומי, שבינו לבין המרחב הקיברנטי לא קיים קשר כלל.

המרחב האינטרנטי. היכן עובר הגבול בין חופש הביטוי לפגיעה במוניטין?

כיכר העיר החדשה

בשנת 2009 ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין תקדימי המוכר בשמו פרשת רמי מור נ' ברק אי.טי.סי, שבו נדונה סוגיית האנונימיות בפורום אינטרנטי. באותו פסק דין תיאר השופט ריבלין את המרחב הקיברנטי כ-"כיכר העיר" החדשה, והדגיש כי הזכות להתבטאות אנונימית מגלמת בתוכה שתי זכויות היסוד – הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות. בית המשפט לא אִפשר את חשיפת זהותו של המעוול, וגלגל את הכדור למגרשו של המחוקק.

חשוב לזכור שהאנונימיות כשלעצמה היא בעלת ערך כיוון שהיא מאפשרת לאדם להתבטא באופן חופשי, שכן ישנם מצבים שבהם אדם לא יוכל להתבטא באנונימיות יעדיף שלא לעשות זאת כלל.

מנגד, ניתן לטעון כי הודעות מתא דואר אלקטרוני אנונימי בסביבה מקומית כגון מקום עבודה, מוסד אקדמי או ארגון כלשהו, אינה נחשבת "מרחב קיברנטי", כיוון שמדובר בשימוש טכנולוגי ב-"רשת האינטרנט" דרך המרחב הקיברנטי לצורך שליחת הודעות לסביבה מקומית.

לכן, באיזון שבין הזכויות החוקתיות העומדות על המאזניים, גוברת זכותם של המבקשים לשמור על שמם הטוב על הזכויות לחופש הביטוי ולפרטיות של המְעַוֵול. הדבר נכון גם לגבי שימושים נוספים כגון שליחת מסרונים והפצת מידע דרך רשתות חברתיות מסוג וואטס-אפ.

מבחן מידת תפוצת המידע

בהקשר זה יש להדגיש כי המבחן הוא מידת תפוצת המידע ברבים, כלומר אם פרסמתי הודעה תחת מעטה אנונימי בדף פייסבוק אנונימי, והגדרות הדף מתירות לכל גולש לצפות בנאמר, יש להמשיל זאת ל-"כיכר העיר", כלשונו של השופט ריבלין, וזכותי להתבטא.

לעומת זאת, אם המידע הפוגעני מופץ באמצעות דואר אלקטרוני אנונימי או באמצעות משתמש פיקטיבי בוואטס-אפ לסביבה מקומית כארגון או מקום עבודה, לא מדובר בהפצה המוגנת על ידי חופש הביטוי, ובמקרה כזה יש להסיר את מסכת האנונימיות מעל "פניו" של המְעַוֵול.

כל עוד אין פגיעה

לטעמי, יש להפריד בין הזכות להתבטא באנונימיות בנושאים כלליים שעל סדר היום, לבין השימוש בכלים טכנולוגיים לצורך פגיעה בסביבה מקומית. יש לאפשר את האנונימיות, כל עוד ההתבטאויות לא פוגעות באדם אחר, ולא נעשה שימוש בטכנולוגיה על מנת לבצע עבירה כלשהי. במידה שתובע מוכיח כי יש בסיס משפטי לטענותיו, קרי להגשת התביעה, חייבים לייסד מנגנון שמאפשרת את חשיפת הזהות האנונימית.

אין לדעת מתי יסדיר המחוקק את נושא חשיפת זהותו של המעוול האנונימי במרחב הקיברנטי. עד אז, אני סבור כי מחובתו של בית המשפט "להושיט יד" למבקשים את סעדו, ולהיעתר לבקשתם.

עו"ד ד"ר אהוד רופא עוסק במשפט פלילי ודיני תקשורת ואינטרנט.

המאמר באדיבות אתר פסקדין: www.psakdin.co.il

** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.