"לא יכולתי לחזור ללופ הנוראי של תמרון בין הילדים ללחץ בעבודה"

מי את: דליה לחמני (38), נשואה לדני ואם לארבעה: יואב (7), איתי (5), יערה ואדווה (תאומות, בנות 3). מתגוררת בפרדס חנה־כרכור.

פרנסה: יועצת כלכלית עצמאית לעסקים קטנים.

לפני ואחרי: "לפני הלידה עבדתי בחברה תעשייתית. אחרי שנולד הבן הבכור נשארתי 8 חודשים בבית ואז התקבלתי לעבודה ככלכלנית בבית חולים".

דליה לחמני צילום: אוראל כהן

ימי החופשה התחסלו: "כעובדת מדינה היו לי 'שעות אם' שאפשרו לי לסיים מוקדם יחסית, ועדיין היה לחוץ. הייתי צריכה להתייצב ב־8:00 אחרי ששמתי את הילד בגן, ולצאת מספיק מוקדם כדי לאסוף אותו. את כל ימי החופשה שלי גמרתי על איחורים או על היציאות המוקדמות. גם את כל ימי המחלה גמרתי כי בשנה הראשונה ילדים נוטים להיות יותר חולים. בחשבון הסופי עוד הייתי צריכה להשלים שעות. עם זאת, לא ראיתי אופציה לעבוד בחברה תעשייתית, שבה היו דורשים ממני לעבוד בשעות שלא מאפשרות אפילו לאסוף את הילד".

אחרי הלידה השנייה: "כשחזרתי לעבודה אחרי 7 חודשים בבית הרגשתי קצת ויתור, שאני לא ממש עושה את מה שאני רוצה. העבודה אפשרה לי להיות בשעות נורמליות עם הילדים, אך עדיין יש את הלחץ הזה להוציא אותם מהגן, להשלים שעות".

אחרי הלידה השלישית: "לא ראיתי את עצמי חוזרת ללופ הנוראי של תמרון בין הילדים החולים, הלחץ והשלמת השעות. חשבתי שיש כאן הזדמנות לממש את הציפיות שלי גם בעבודה וגם בבית. הרגשתי תסכול, ודבר ראשון התפטרתי. החלטתי להקדיש זמן לילדים. כשהבנות היו בגיל שנה וארבעה חודשים החלטתי שזה הזמן להיות עצמאית".

להיות עצמאית: "זה מאוד לא קל. צריך ללמוד לשלב בין הבית, העבודה והזוגיות. יש לנו רק 24 שעות ביממה וצריך לדעת לנצל אותן טוב. היתרון הגדול הוא שיש לי גמישות, אבל מצד שני צריך להקדיש הרבה שעות כי המחויבות לעסק שלך היא גדולה. אני מאוד מאושרת, כי אני רואה תהליך של פיתוח. יש לי תמיכה מהבעל. מראש לא התכוונתי לפרוץ בגדול, אני בונה לאט לאט ויש עבודה - וזה מה שחשוב".

השאיפה שלי: "להגשים את עצמי גם כאם וגם כעצמאית. אני רוצה להרגיש שאני עושה את מה שאני רוצה לעשות ובמקביל ליהנות מגידול הילדים".