המדע יכריע במלחמת המינים?

מאבק המינים הוא כמו מטוטלת שנעה לנצח באותו המסלול. הטרדה מינית ועלילות שווא, אי־שוויון בשכר וויכוח על חלוקת התפקידים במשפחה, כולם המשך לאותה מתיחות נצחית בין יוצאי מאדים ויוצאות נגה. המתיחות זהה, רק המילים מתחלפות. בעבר הן היו מילים דתיות, שדיברו על התפקידים השונים ש"יועדו" לכל מין. אחר כך הן נהפכו למילים "פוליטיקה" ו"מעמד": הפמיניזם פרץ, דיבר על דיכוי וקרא לשוויון מלא וחסר הבחנה בין המינים. הפמיניזם הרדיקלי הגיע אחריו וקרא לא לשנות את מעמד הנשים בחברה, אלא את החברה עצמה, ולהופכה מ"גברית" ליותר "נשית".

באחרונה אלו מילים מדעיות, ונדמה, רק נדמה, שאלו המילים השפויות הראשונות שנשמעות זה זמן רב. את הדיון בהבדלים בין גברים לנשים מנהלים באחרונה ביולוגים ונוירולוגים, שבאופן שהוא לכאורה חסר פניות בוחנים את הדומה והשונה בין גברים לנשים, בקור, בדייקנות ובלא דעות קדומות.

המידע העדכני על מלחמת המינים מגיע מהאוניברסיטאות ועוסק בהורמונים ובאנטומיה, ביכולת הנמדדת של יכולת למידה, חשיבה מתמטית, אוריינטציה מרחבית, קואורדינציה, יכולות קשב וריכוז ונטייה לפתח התנהגויות שונות. את התפקידים האלוהיים ואישומי הדיכוי מחליפות סטטיסטיקות ומשמעותן, על הבדלי משקל באונה הקודקודית ושוני באופן שבו הנוירונים מחווטים. ההשתלטות המדעית על השיח הושלמה בתחילת 2009, בכתבה המדוברת ב"ניו יורק טיימס מגזין" שסיכמה מחקרים בנושא ושכותרתה היתה: "מה נשים רוצות?".

עטיפת הספר "Delusions of Gender"

אבל כאמור, השפיות היא רק למראית עין. כך לפחות מראה ד"ר קורדליה פיין, פסיכולוגית בריטית וחוקרת בכירה באוניברסיטת מלבורן באוסטרליה. באחרונה פיין פרסמה את הספר "Delusions of Gender" (בתרגום חופשי: "אשליות של מגדר") שמתקיף את חקר המינים המדעי. פיין משווה מאות מחקרים שעוסקים בהבדלים בין המינים, ומגלה שיותר מללמד על גברים ונשים, הם מלמדים על החוקרים. היא חושפת אצל החוקרים רשלנויות וליקויים שנדירים בחקר מדעי החיים, מסיקה שמה שנדמה כמדע קר הוא למעשה אותו מאבק פוליטי ואידאולוגי בשינוי אדרת, ולבסוף היא טובעת מונח חדש: "נוירוסקסיזם". סקסיזם במעטה של תיאוריה נוירולוגית.

ספרה של פיין אינו רק מסמך פמיניסטי אלא שיעור בביקורת מדעית על המדע: היא מראה כמה קל לסלף ניסויים על ידי השמטת קבוצת ביקורת והתרשלות בבדיקת הסבר אלטרנטיבי, והיא מראה איך השאיפה לגילויים מרחיקי לכת מדרבנת אנשים בחלוקי מעבדה להסתמך על מדגמים מצומצמים מדי ולהסיק מהם יותר מדי. מחקר שתייג נשים כיותר רגישות מגברים, לדוגמה, נשען כמעט לגמרי על דיווחי הנבדקות, בלי לבדוק מהצד תגובות למצבים בחיים. ובמקומות שבדיקה נערכה, היא מגלה, הטענות להבדלים ברגישות, בקואורדינציה ובתפיסה המרחבית הופרכו. כמה מהניסויים אף תוארו אחרת לנסיינים הגברים ולנסייניות הנשים.

האם כל זה אומר שאין הבדלים? לא בהכרח. אבל זה אומר שאם יש, המדע לא באמת גילה אותם, אלא רק התאמץ להצדיק דעות קדומות ונבואות שמגשימות את עצמן. היא משווה אותם למחקרי הביולוגיה של המאה ה־19 שטענו ש"נשים סובלות מנחיתות מוחית בשל צריכת אנרגיה מוגברת באזור השחלות, שבאה על חשבון המוח". הפוליטיקה והאידאולוגיה, היא מסכמת, שוכנת גם סביב סורקי ה־fMRI, ומנחה את פירוש ממצאיהם. וכאשר המחקר המדעי נעשה כהלכה, פיין טוענת ומדגימה, ההנחות להבדלים מגדריים מופרכות.

בדיון שפיין עוררה בשיח הציבורי יש הכל: מדע ופוליטיקה, אמוציות וסקס. האם די בהתקפתה כדי לשכנע שאין כל הבדל בין המינים? או אולי היא זו שמייצגת את אלה שמתקשים להתגבר על העובדה הפשוטה שגם אם כולם שווים, לא כולם דומים? דבר אחד בטוח: האמת היא בעיני המתבונן, גם כאשר העין הזאת צמודה למיקרוסקופ.