איזו המצאה צריך לבטל?
ומה משותף לתשובות המפתיעות לשאלה הזאת?
בפרויקט מיוחד, המגזין "ניו יורקר" שאל אנשים על אילו המצאה או חידוש היו מוותרים. בעולם עתיר תגליות, פיתוחים ופטנטים, מה בסופו של דבר מיותר או אפילו מזיק? זו שאלה מעוררת מחשבה, והתשובות שניתנו לה מאירות עיניים.
המשוררת מרי קאר, למשל, הציעה לבטל את נעלי העקב. התנועה לשחרור האשה, היא מזכירה, העלתה על המוקד, ממש, את החזייה. שריפתן של החזיות היתה לרגע סמל של קִדמה. עכשיו צריך לעשות זאת עם העקבים, שלא רק משעבדים אלא גם מכאיבים. לעזאזל עם הסקס אפיל; הבריאות והנוחות חשובות יותר.
ניתוץ איקוני אחר מציעה הסופרת האמריקאית הצעירה אלכסנדרה קלימן, שרוצה לנפץ את המראות. פעם, היא כותבת, הן היו יקרות ערך, וככאלה נקשרו בהן אמונות טפלות, התאבלו מרה על סדיקתן וכיסו אותן בעת אבל. היום הן זולות ונפוצות מאוד, אולי אפילו מדי. נשים פונות אל המראה מיד עם כניסתן למעלית, ארכיטקטים מצפים את בנייניהם במראות, וכולנו עסוקים כל העת במראה החיצוני שלנו. אולי עדיף לחזור לעולם עם פחות רפלקציה חיצונית ויותר רפלקציה פנימית?
עקבים. לא רק משעבדים אלא גם מכאיבים
השדרן האנגלי צ'רלי ברוקר מנצל את ההזדמנות התיאורטית שמציע התרגיל המחשבתי הזה ומציע לבטל את מוסד הריקודים. המנהג הרווח הזה מביך אותו; הוא חש מגושם ומיותר על הרחבה, אפוף בתחושת אלימות פיזית של ממש כלפיו. אין לי ספק שמיליוני גברים מצטרפים להרגשה הזאת.
לי צ'יילד מציע לבטל את הכתיבה הבדיונית. האנושות המציאה את הבדיה ואימצה אותה כדי לחנך ולשכנע, לארגן ולהניע. אבל לבדיה יש גם מחירים: נטייתנו האנושית להאמין לכזבים יכולה לטעת בנו השראה, להעצים ולהעניק לנו אומץ, אבל היא גם מוליכה אותנו שולל אחרי יותר מדי סיפורי בדים. הפתיות והפתיים שאותם הספרות מגדלת עולים לנו ביוקר. הבה נבטל את הרעיון של הבדיון. בהצעה הזאת יש עוקץ מורכב במיוחד, שכן לי צ'יילד (שם העט של ג'ים גרנט) הוא סופר, מחבר ספרי מתח ובלש.
סופר המדע הבדיוני טד צ'יאנג היה מבטל את הכתיבה הסינית, המושתתת על ציור אידאוגרפי לכל מילה. לטענתו, הסימנים האלה הם מחסום לאוריינות, שכבר אלף שנה מעכב את הסינים ומשאיר אותם, כולל אותו אישית, מאחור, מבוצרים מפני חידושים.
שיחות ועידה מרובות משתתפים, מן הסוג שתופס חלקים גדלים והולכים של ימי העבודה של רבים מאיתנו, צריכות להיעלם מן העולם, אם זה תלוי בכותבת, במוזיקאית ובשחקנית קארי בראונסטיין. היא מתארת כיצד כשהיא כותבת סדרה לטלוויזיה או מארגנת מופע רוק, הצורך לקיים "ועידות" כאלה על פלטפורמה טכנולוגית כלשהי מוביל למצבי שיח קבוצתי קומיים, אירוניים ובלתי אפשריים, וכיצד כל המצב המלאכותי הזה, שבו מספר גדול של אנשים "משוחחים", מסורבל, בלתי יעיל ומגוחך.
וזהו. היו בפרויקט שישה כותבים, ושש תשובות, ואני ניסיתי לחשוב מה משותף לכולן (מופיעות במלואן כאן. הן מבקשות לבטל איזושהי דרך לומר משהו או להשפיע על האופן שבו אנחנו מתקשרים עם אחרים; זה מה שלבוש עושה, וזה מה שעושה מראה שנועדה לשפר את ההצגה שלנו ואת עצמנו. זה מה שעושים ריקודים, וסיפורים, וכתב ומערכות לשיח קבוצתי. כולם עוסקים בתקשורת. ואת זה באמת כבר אי אפשר לבטל. את הנאמר אין להשיב.
