מדוע וירוסים הורגים?

בני אדם מקלקלים את הבתים שלהם. אנחנו שופכים קפה על הריפוד, שורטים את המשענת, סודקים את הקערה. אבל אנחנו לא שורפים את הבית בעודנו בתוכו. למה חיידקים ווירוסים כן עושים זאת? למה האבולוציה לימדה את הטפילים הללו לא להסתפק בקצת נזק סביבתי, כמו כל יצור אחר שנכנס למקום חדש, אלא לרצוח את הפונדקאים שלהם?

נגיף הוא דבר עתיק ומוזר. הוא לא בדיוק יצור חי. אין בו אפילו תא אחד. הוא לא אוכל ולא נושם. וירוס הוא מקטע דנ"א יחיד שעטוף בחלבון - ולפעמים מקטע של RNA, רנ"א, חומר תורשתי קדום יותר מהדנ"א. גודלו כחצי ממאית המילימטר, והוא אינו עושה דבר.

מדוע האבולוציה לימדה את הטפילים שלא להסתפק בקצת נזק סביבתי? צילום: shutterstock

וירוס עושה דבר אחד. את הדבר שכל חומר גנטי עושה - משכפל את עצמו. חומר גנטי משכפל את עצמו אצל כל צורות החיים. אצל יצורים מסורבלים ומורכבים הוא עושה זאת באמצעות אהבה, נישואים וכניסה להיריון. אצל דברים יותר פרימיטיביים ועתיקי יומין הוא עושה זאת בתהליך שיותר דומה לפעולה של מכונת צילום. איזושהי מכונה פרימיטיבית קוראת את הרצף הגנטי, ובעזרת אנרגיה מפיקה תדפיס חלבון חדש של הרצף הזה.

הרומן האומלל בינינו לבין הווירוסים מתבסס על כך שבתוך תאי גופנו יש מכונות כאלה. תאינו יודעים כיצד ליצור חיים. הווירוסים נמצאים בכל מקום, דוממים. הם ממלאים את העולם כפי שעשו מאז ומתמיד. אך כאשר וירוס נקלע לתוך תא הוא מתחיל להגשים את ייעודו ולשכפל את עצמו. הוא לא מנסה לפגוע בנו. פשוט, כמונו, הוא מנסה לחיות.

והעבודה יוצרת בלאי בתאים. גם הווירוסים שופכים, שורטים וסודקים. מכלים את המשאבים, מזהמים, ולא יודעים מתי די. למעשה, כאשר מחליפים את הדימוי של אדם בביתו עם הדימוי של האנושות בעולם, אז נדמה שהם בעצם קצת כמונו. אנחנו לא ממש הורסים את העולם בבת אחת, אלא מקננים בו בשקט ומנצלים את משאביו בלי לחשוב יותר מדי על המחר.

אלא שהתאים שלנו נלחמים. הם מנסים לנכש את הווירוסים ולפלוט אותם החוצה, ויש להם דרכים שונות לעשות זאת. אחת הדרכים היא להציג על הדופן החיצוני בתא דיווח על אילו חלבונים נמצאים בתוכו, מה שמעביר למערכת החיסונית דיווח מיידי כאשר ציוד השכפול של התא נחטף.

וכאן מתרחש האירוע שלפעמים מסתיים במוות. לפעמים הגוף שלנו מחליט לחסל את התאים הנגועים ומפעיל בהם מנגנוני השמדה עצמית, ואנחנו מתים כי "המפקדים בשטח" לא חישבו נכון את עוצמת הנזק שייגרם. ישנם, דרך אגב, וירוסים שמנטרלים את מנגנוני ההשמדה העצמית בתא. לפעמים הווירוסים מיטיבים להתחבא, ואז אנחנו מתים כי הם מתגלים רק אחרי שהתרבו כל כך עד שהתישו את גופנו לגמרי ונעשו רבים משאפשר לנקות. כך או אחרת, מוות ממחלה הוא תוצאה של טעות או תאונה. או של הווירוסים, או של המערכת החיסונית, או של התאים עצמם. ככה זה, בכמה מקומות בטבע יש חיי סימביוזה, באחרים יש מריבות שיוצאות משליטה.

לכן צריך להתפעל מהווירוסים המתוחכמים, שמצליחים להתפשט בעולם בלי להרוג את המארחים שלהם. למשל ה־Rhinovirus, האחראי העיקרי להצטננויות. העדינות והחולשה שלו הם מהאחראים לכך שכצורת חיים - או איך שלא תגדירו את הנגיפים - הוא משגשג הרבה יותר מהאבולה. ומנגד, הנגיף המתקדם HIV משגשג בעולמנו בין היתר כיוון שלמד להשאיר את הפונדקאי שלו בחיים שנים ארוכות.

למעשה, אלמלא ההתנקשות האכזרית של HIV במערכת החיסונית, היינו יכולים לחיות איתו בשלום. ואולי יש פה צל צלו של רמז לכך שהאבולוציה מנסה לעזור לכולנו להגיע למצב האופטימלי ביותר להישרדות המינים: שיתוף פעולה.