כוח חילוץ

באמצע השבוע הודיעה ממשלת ארה"ב על מכירת יתרת מניותיה בסיטי בנק, שאותן קיבלה בתמורה לחבילת חילוץ של 45 מיליארד דולר שהזרימה לבנק לפני כשנתיים. בעקבות הטראומה של קריסת להמן ברדרס ב־15 בספטמבר 2008, הממשל החליט לחלץ מוסדות פיננסיים שהם "גדולים מכדי ליפול" ("Too Big to Fail"), כלומר כאלה שקריסתם עלולה לאיים על יציבות המערכת הפיננסית כולה. סיטי היה אחד מאותם מוסדות.

בזמן שהממשל האמריקאי הודיע על מכירת אחזקתו בסיטי, ביקר בישראל מנכ"ל הבנק ויקראם פנדיט. בפגישה שקיים עם עיתונאים ישראלים, נשאל פנדיט אם גם כיום הממשל האמריקאי יחלץ בנק ענק שייקלע לקשיים חריפים. פנדיט, מנומס ולבבי, לא נתן תשובה חותכת והסתפק באמירה כללית כי על הרגולטורים לבנות מנגנונים אפקטיביים שימנעו מצב שבו הברירה היחידה של הממשל תהיה חילוץ.

"הסיכון המוסרי" גדל

בשבוע שעבר פרסם ז'אן־קרל רושה, פרופ' למתמטיקה וכלכלה באוניברסיטת טולוז שבצרפת, מאמר ב־International Journal of Central Banking שקורא לשינוי כולל בתפיסת הרגולציה על מוסדות פיננסיים. רושה טוען כי המשבר הבהיר היטב לכל מוסד פיננסי גדול כי אם ייקלע בעתיד לקשיים פיננסיים, הרי שהממשלה תמהר להגיש לו תוכנית חילוץ בטענה שהוא "גדול מכדי ליפול".

קריסת ליהמן ברדרס, ספטמבר 2008 צילום: אי פי אי

רושה טוען כי המצב שבו גופים פיננסיים מביאים בחשבון שמובטח להם סיוע ממשלתי בעת צרה, טומן בחובו סיכונים משמעותיים ביותר. המצב הנוכחי מגביר את החשש ל"סיכון מוסרי" (Moral Hazard): המוסד הפיננסי הפרטי אינו נושא בכל האחריות לסיכונים שאותם הוא לוקח, והדבר מתמרץ אותו לקחת עוד סיכונים. כאשר אפקט "הסיכון המוסרי" פועל על כל הגופים הפיננסיים הגדולים בעולם, אפשר להבין את פוטנציאל הנזק.

רושה טוען כי המצב אף חמור יותר: כתוצאה מהמשבר גדלה הריכוזיות במערכת הבנקאית של מדינות רבות, והבנקים הגדולים ששרדו נהפכו להיות עוד יותר גדולים מאשר לפני המשבר. בכמה מדינות, מציין רושה, הבנקים קרובים להיות גדולים מכדי שהממשלה תוכל להציל אותם בעת צרה.

שינוי בתפיסת הרגולציה

בעוד שהרגולציה המסורתית ממוקדת בפיקוח פרטני על מוסדות פיננסיים נפרדים, רושה טוען כי הרגולציה החדשה צריכה להתמקד בפיקוח על התשתיות החיוניות של שוקי ההון והאשראי. במקום לאפשר לבנקים לגדול ולעמעם את פעילותם עד למצב שבו הם מאיימים על כל המערכת הפיננסית, רושה מציע שהבנק המרכזי יחליט אילו בנקים בטוחים ויציבים מספיק כדי שיוכלו להשתתף בשווקים הפיננסיים שחיוניים לתקינות הכלכלה, כמו, למשל המסחר הבין־בנקאי, שוק ההשקעות לטווח הקצר וחלק משוקי הנגזרים. לפי הצעת רושה, המוסדות הפיננסיים שיקבלו אישור להשתתף בשווקים אלה יצטרכו לציית לדרישות רגולטוריות מיוחדות ויפוקחו באופן ישיר על ידי הבנק המרכזי.

רושה סבור כי השינוי המוצע ימנע את הצורך בהקטנת הגופים הפיננסיים הגדולים בעולם - רעיון שעלה לא אחת בשנתיים האחרונות. מעניין אם המאמר שכתב משכנע במשהו את אלן גרינספן, יו"ר הבנק הפדרלי לשעבר, שבסוף 2009 סיכם בקצרה את עמדתו בעניין: "אם בנק הוא גדול מכדי ליפול, הוא פשוט גדול מדי".