איך מערכת החיסון חוגגת?

אין מי שלא אוהב מסיבה טובה. ומסיבה טובה באמת היא מסיבה שיוצאת משליטה. בעבר, כשחגיגות כפריות ושבטיות שימשו כדי לכנס את הקהילה לקראת השתילה או הקציר, הן גם שימשו כאמצעי לשחרור קיטור ולהתנהגות הוללת שבימים רגילים לא היתה מתקבלת יפה.

עם השנים עבודת הקציר נשכחה וההוללות נשארה, בין זה במרדי גרא בניו אורלינס, בפסטיבל המסיכות בוונציה או בכיכר רבין כשלוקחים גביע. וקרה בעבר שבפסטיבל כזה או אחר ההמונים יצאו משליטה, ומה שהחל כביטוי של שמחה חסרת מעצורים נהפך לחגיגת הרס חסרת מעצורים. לפעמים גופנו מתנהג באופן דומה.

ישנו סוג מסוים של תאים שנחשבים לחיילים הפשוטים של המערכת החיסונית. בשונה מהנוגדנים, שכל אחד מהם מתמחה בחיסול ממוקד של פולש ספציפי, החיילים האלה הם לוחמים חסרי הכשרה שנועדו לספוג את גל ההתקפה הראשון. שמם הוא מקרופגים.

המקרופגים הם סוג קדום של חיסון, כיוון שהם יכולים להשתתף במה שמכונה "תגובה לא ספציפית". הם אינם מסתערים דווקא על הנגיף שגורם לדלקת הכבד או על נגיפי ההרפס, אלא על כל מי שנראה מפוקפק. שיטתם פשוטה: כאשר נדמה להם שהם רואים חיידק, נגיף, פטרייה או כל דבר אחר שלא אמור להסתובב בגוף, הם מנסים להיצמד אליו ואז לבלוע ולעכל אותו. נשמע מרשים, אבל מחוללי מחלות רציניים למדו מזמן איך להתמודד איתם. נגיף האיידס, למשל, מסוגל להדביק מקרופגים ולהפוך אותם למדגרה.

הם נוצרים במעמקי מח העצם, מתאמנים בנקרותיו, ובתום כמה ימי הכשרה הם מפוזרים ברחבי הגוף ובמיוחד ב"מעברי גבול" – במקומות שבהם הגוף בא במגע עם הסביבה החיצונית. למשל הריאות שאליהן מגיע אוויר והמעיים שאליהם מגיע מזון. המקומות האלה מועדים לפלישה, וזו גם אחת הסיבות לכך שדלקת ריאות וכאבי בטן הם צרות כל כך נפוצות.

אבל מה קורה כשלמקרופגים משעמם ומתחשק להם לבלות קצת? מתברר שזה עשוי לקרות להם, וכאשר זה קורה זה נגמר כמו שלרוב נגמרים מסעות הוללות וביזה של חיילים שיכורים: מוות. קוראים לזה "תסמונת הפעלת מקרופגים" (Macrophages Activation Syndrome או MAS), וזה מוכר בעיקר כמחלת ילדות אוטו־אימונית, שבה המערכת החיסונית תוקפת את עצמה.

לא ברור מה דוחף את הגוף לתסבוכת הזו, אבל הסברה היא שמדובר במשהו שגם אותו אפשר להמשיל לעולם הצבא: כשל כלשהו ב"הוראות הקבע" של המקרופגים, שבעקבותיו הם לא מסוגלים להוריד את רמת הכוננות, וצוברים את הגרסה התאית של אגרסיביות ומתח גבוהים.

להחזיר את הגוף לאיזון הרגיש צילום: shutterstock

התסמונת לרוב מלווה בדלקת פרקים או דלקת בכלי הדם, ואם מצליחים לתפוס אותה מוקדם אפשר לרפא אותה.

הטיפולים המוצלחים ביותר היו שימוש בתרופות שמכילות חלבון שמחפש את הגורם שאחראי על הכוננות הגבוהה בגוף – TNF אלפא שמו – ומרגיע אותו. מצד שני, בלי TNF אלפא מערכות האזעקה שלנו עשויות לפספס זיהומים שבימים רגילים גופנו מטפל בהם אפילו בלי לספר לנו.

הדילמות האלה של גופנו דומות לדילמות של חברות בני אדם. מה עדיף, שלטון ריכוזי וחונק או אנרכיה מוחלטת? ואיך מוצאים את האיזון שבו נוכל לשחרר את החבל בלי שמי שבקצה השני יפנה פתאום נגד המערכת? הרבה החלטות שרופאים צריכים לקבל נוגעות לבחירה בין הדרך הקלה, הבטוחה והקיצונית – שמחירה בצדה – לבין ניסיון מסוכן יותר להחזיר את הגוף לאיזון הרגיש. בתחום הזה, כנראה, לא תהיה לעולם תשובה אחת, אלא רק דרישה להעריך את העולם סביבנו באופן תמידי ומתמשך, ולהשתדל לא לטעות גם הפעם.