מה הסכנה בכוונות טובות?

אף על פי שנדמה לנו שאנחנו כבר מכירים את העולם, חלק ניכר מהאמיתות בו הן ההפך ממה שנדמה לנו, והפלאים וההפתעות הגדולים ביותר מסתתרים, לרוב, דווקא היכן שאין שום תעלומה, היכן שהכל נראה מפוענח, מנומק ומובן מאליו. אם נגרד את פני השטח דווקא היכן ששום הסבר אינו נחוץ, נגלה לפעמים שהמציאות שונה לחלוטין משחשבנו. לפעמים גם נגלה שהטעות שבה האמנו עד כה רק הזיקה לנו, ואף סיכנה את בריאותנו.

למשל, ילדים שלא אוהבים פירות. פירות נחשבים טובים לבריאות. הורים מעודדים את ילדיהם לאכול פירות וירקות טריים, ורופאים ממליצים על כך למטופלים שלהם, ולרוב זו עצה טובה. אבל מה עושים עם ילדים קטנים שנמנעים מפירות בכל מחיר, כי הם פשוט "לא אוהבים"? רוב האנשים יתאמצו לשכנע את הילד לאכול את מנת הפירות שלו, או אפילו יאלצו אותו. הרי חשוב לאכול פירות וירקות, לא?

אבל מה אם הייתי אומר לכם שקיימת תכונה תורשתית שמי שנושאים אותה רגישים לפירות ולסוכרים שלהם, תכונה שעבור מי שנושא אותה פירות מסוכנים כמו רעל? יש תכונה כזאת. קוראים לה פרוקטוזמיה (Fructosemia). ילדים שנולדים איתה צריכים לעבוד קשה כדי לשרוד בשלום ילדות שמלאה בכוונות טובות. לסובלים מפרוקטוזמיה חסר בכבד אחד האנזימים שמפרקים את הפרוקטוז, סוכר הפירות, והופכים אותו לאנרגיה. התוצאה היא שהפרוקטוז מצטבר בדם וגורם לילד אין ספור בעיות, מצהבת דרך כשל בכליות ועד מוות.

אולי יש סיבה טובה לכך שהילד לא אוהב לאכול פירות צילום: shutterstock

המזל הוא שמעט מאוד ילדים סובלים מההפרעה הזאת = אחד מכל 20 אלף בלבד, והיופי בה הוא שאם הסובלים ממנה נמנעים מפרוקטוז, הם יכולים להתפתח באופן נורמלי לגמרי, ובדרך גם להזדקק לפחות ביקורים אצל רופא השיניים. והסימפטום המוקדם ביותר של הפרוקטוזמיה, הסימפטום שבעקבותיו אולי כדאי לקחת את הילד לבדיקה במקום להסיק לבד את מה שנראה מובן מאליו, הוא שהילד פשוט לא סובל פירות.

כן, לפעמים עדיף לבדוק יותר לעומק במקום להיצמד לכוונות הטובות. לפעמים זה יכול לחסוך טרגדיה.

בארצות הברית מתחוללת סערה כואבת מאוד סביב מה שזכה לכינוי "תסמונת התינוק המטולטל". בשנות השבעים התפרסמו כמה מקרים של מבוגרים שהתעללו בתינוקות על ידי טלטולם באוויר, דבר שגרם לתינוקות פגיעות פנימיות קשות ולפעמים מוות = בלי להשאיר סימנים מבחוץ. אלא שהמעשה המזעזע הזה משאיר סימנים פנימיים = נפיחויות במוח ודימומים ברשתית, לדוגמה. מאז שנות השבעים, הורים ומטפלים רבים הורשעו בפגיעה מכוונת בילדים שבהשגחתם, לאחר שאצל הילדים הללו התגלו הסימנים הקשים.

אלא שבאחרונה ד"ר מרתה כהן, חוקרת מבית החולים שפילד בבריטניה, פרסמה מחקר שלפיו כמה מההרשעות הללו הערימו טרגדיה על טרגדיה בכך שהכניסו לכלא אנשים חפים מפשע. לפי מחקרה של כהן, שורה של סיבות רפואיות שאינן תלויות בהורים יכולות לגרום לאותם הסימפטומים של תסמונת התינוק המטולטל.

כמו הרבה אנשים שמציעים פתרון חדש וקשה יותר לשמיעה - מוות טרגי ללא אשמים הוא הצעה שקשה לשופטים ומושבעים לקבל - כהן זכתה לסוג מסוים מאוד של הכרה כאשר הגוף שמנהל את הרופאים בבריטניה מנע ממנה לתת עדות מומחה לטובת ההורים והמטפלים שהואשמו בגרימת מוות. אבל בעוד שלא ברור מה יעלה בגורל טענותיה של כהן, כבר ברור שאנחנו צריכים קצת פחות להכליל, קצת פחות לבטוח בתשובה הראשונה שקופצת לראשנו, וקצת יותר להבין שלכל דבר יש סיבה, ולא תמיד אנחנו מצליחים לנחש אותה.