דרושה: גדר הפרדה בין המדינה לבין היחצנים
במקום להזדעזע מהמסמך הנקלה שנחשף במאבק על הרמטכ"לות, צריך להפריד בין הדוברים במגזר הציבורי לבין היחצנים הפרטיים של התאגידים
איל ארד יוצא מתחנת משטרת ת"א, השבוע צילום: שאול גולן
הפוליטיקאים מזועזעים, האלופים מתעלפים, העיתונאים מצקצקים, ובכל זאת רק אנשים נאיביים מאמינים שחשיפת התרגיל המסריח, מודל 2010, תעצור את ההשתלטות של היחצנים על חיינו. הם יהיו איתנו גם בפרשה הבאה, בוועדת החקירה הבאה, בבחירת הרמטכ"ל הבא. הם יהיו איתנו כי המושחתים צריכים יחצנים להסתיר את השחיתות, המפשלים חייבים לטאטא את מחדליהם, והעילגים חייבים לטשטש את עילגותם.
אף שמדענים, יזמי הייטק וסופרים מלהיבים אותי יותר, אני מודה שהיחצנים נחוצים. יש בהם אנשי מקצוע הגונים ומנוסים ויש מנוולים. הם לא ייעלמו מהזירה. לפיכך, אולי מוטב להסתפק בהצעה צנועה למדי: להקים גדר הפרדה בין הפרטי לציבורי. היחצנים ימשיכו לשמש את אדוניהם ותאגידיהם כאוות נפשם, אבל יורחקו מהמערכות הציבוריות של זרועות הממשל, החקיקה, המשפט והרגולציה. בכל אלה יכהנו אך ורק דוברים פנימיים, שלהבדיל מהיחצנים הפרטיים, מחויבים לקוד הנאמנות לשירות הציבורי.
בנק ישראל יכול לשמש דוגמה למרק הישראלי המקולקל. כבר כתבנו: הבנק מעסיק דובר במשרה מלאה, אדם ראוי שנאמנותו לבנק אינה מוטלת בספק. אבל נגיד הבנק לא מסתפק בדובר. הוא שכר יחצן פרטי שעובד במקביל בשירותיהם של חברות מסחריות ויוצר בכובעיו הרבים פוטנציאל לניגודי עניינים.
או למשל רשות ניירות ערך. גם ברשות מכהן אחד מעובדיה המסורים כדובר נאמן ומחויב. אבל יו"ר הרשות שכר יחצן פרטי שמשרת במקביל חברות שכמה מהן נתונות לפיקוח של הרשות. היחצן הפרטי צריך לרקוד כלוליין ולהתנזר כאמא תרזה כדי לא למצוא את עצמו בניגוד אינטרסים. העובדה שהיחצן הפרטי של נגיד בנק ישראל הוא גם היחצן הפרטי של יו"ר רשות ניירות ערך רק מוסיפה נופך ביזארי למרק.
יש עוד דוגמאות רבות, מעיקות ואבסורדיות, לקרקס של יחצנים פרטיים המלהטטים בין האינטרסים של הלקוחות המסחריים שלהם לבין האינטרסים של המדינה ומוסדותיה. משרדי ממשלה עתירי דוברים, בהם משרד הביטחון ומשרד האוצר, שוכרים יחצנים פרטיים, ומסרבים להבין מה הבעיה. התשובה שלהם היא בדרך כלל אופראית: כך עושות כולן. ובינתיים, ניגודי האינטרסים זועקים לשמים, אבל השמים יכולים לחכות. אף אחד לא קם, גם לא מבקר המדינה.
מי שמתיר לקרקס הזה להמשיך בתעתועיו לא יכול להיראות מופתע ממסמך נקלה שנחשף לפתע במאבק על הרמטכ"לות. להבדיל משאלות קיומיות מסובכות, הפתרון בעניין זה הוא פשוט למדי. במקום לייבב ולהזדעזע, מוזמנים כל הצדקנים לעשות מעשה חד: לחתוך מהמערכות הציבוריות את כל היחצנים הפרטיים העושים בהן כבתוך שלהם. נחסוך לא רק כסף, גם ניפטר מתחושת הגועל.
