למה רבים על אוכל?

חדשות חשובות! רשת סאבוויי נכנעה ללחץ הציבורי וניאותה לשנות את מדיניות הנחת פרוסות הגבינה בכריכים! המאבק העממי נמשך שלוש שנים, התחולל בבלוגים, בפייסבוק ובטוויטר, זכה לכיסוי תקשורתי נרחב והסתיים באחרונה בהרמת דגל לבן של סאבוויי, ובקבלתה את תכתיבי ההמונים.

דובר הנהלת הרשת הודיע החודש שהפרוסות המשולשות של הגבינה יסודרו מעתה בתוך כריכי הרשת זו לצד זו בפסיפס, ולא יונחו כשחלקים בפרוסות חופפים זה לזה. המונח המקצועי למה שהציבור תבע (וקיבל!) הוא Tessellation – ובעברית, ריצוף באבנים משולבות, "ריצוף אקרשטיין" של גבינה צהובה. השינוי ייכנס לתוקף בשבוע הבא, 1 ביולי, ב־30 אלף סניפי הרשת בעולם, והשבועון "טיים" מצא אותו חשוב דיו כדי לפרסם עליו ידיעה בשבוע שעבר. העם עם המשולש המרוצף!

כשקראתי לראשונה על הקמפיין הציבורי לריצוף הגבינה חשבתי שצוחקים עליי. בדקתי אם הידיעה הראשונה בנושא פורסמה בתאריך 1 באפריל. אבל היא לא, ואחריה הופיעו עוד ועוד אישושים ודיונים. אנשים, התברר לי, לוקחים את האוכל שלהם הרבה יותר ברצינות מכפי שצפיתי, הרבה מעבר למה שאני חושב שראוי.

"ריצוף אקרשטיין" של גבינה צהובה צילום: shutterstock

נזכרתי בסקר "איך אתם אוכלים את הקרמבו שלכם?" שערוץ 2 פרסם בשנה שעברה. הסקר בירר אם אנשים אוכלים קודם את הביסקוויט, את מעטה השוקולד או את הקציפה. ופתאום נפל לי האסימון. זה באמת עסק רציני.

נזכרתי גם שאצלנו במשפחה ניטשת מלחמת 30 שנה סביב השאלה אין להגיש ספגטי בולונז: האם לערבב את הספגטי ברוטב לפני ההגשה, ליצוק את הרוטב מעל הספגטי או להביא את השניים אל השולחן בכלים נפרדים. לא ברור כמה הסוגייה עמוקה, אבל היא מעיבה עלינו, והצדדים הנצים מחופרים בעמדותיהם כבר שנים רבות.

ואולי, אחרי הכל, דין ודברים בענייני אוכל איננו כל כך טריוויאלי. האם אני היחיד שנרתע מרגלי הצפרדעים של המטבח הצרפתי ומארוחות בוקר בריטיות תפלות, המלאות עגבניות שהוציאו נשמתן באידוי ושעועית דוחה במיץ עגבניות פושר המתובלת בחלקי חזיר לא מזוהים? ומי אוכל בשר בארוחת בוקר? ומה עם מי שהדג המתוק גפילטע פיש הוא עבורם לא פחות מפשע לא נתפס נגד החיך? פתאום מאבק על סידור הגבינה הצהובה בסנדביץ' לא נשמע כמו בדיחה כל כך פרועה.

מלחמות על אוכל ממלאות גם את ספרות העולם. המלחמה בין ליליפוט ובלפוסקו, ממלכות הגמדים ב"מסעות גוליבר", עסקה בשאלה באיזה צד שוברים את קליפת הביצה בתחילת הקילוף. ואיך אפשר לשכוח את "המלחמה האיומה על החמאה", ספרו האנטי־מלחמתי של דוקטור סוס שבו שני עמים נקלעים למירוץ חימוש מבהיל, שמתחיל מסכסוך סביב סוגיית הצד הנכון למריחת חמאה על פרוסות לחם. ספר קודם של דוקטור סוס, Green Eggs and Ham, מסווה דיון עמוק ואובססיבי בעמדות נוקשות כלפי אוכל, והקונפליקט הגיע לשיא דווקא כשהספר תורגם לעברית, ומטעמי כשרות ואנינות תרבותית שונה שמו ל"לא רעב ולא אוהב", בלי להזכיר את "הדבר האחר".

מתברר שהלחץ האינטרנטי שהביא את סאבוויי לשנות את נוהלי הגבינה הצהובה שלהם לא היה ייחודי לרשת הסנדביצ'ים. מרתק לקרוא את חילופי הדעות ואלפי העריכות ועריכות הנגד בערך "חומוס" בוויקיפדיה, ואת הלאומנות הגסטרונומית שחוגגת בדפי השיחה של הערך באתר. מריבות הענק עוסקות בשאלות כגון מאכלו הלאומי של מי הוא החומוס, ומה הסגנון ה"מקורי" להכנתו (משאוושה, עם פול, עם בשר, עם פטרוזיליה, עם טחינה?).

האם מלחמות ביצים, חמאה ובולונז, קרבות חומוס אנציקלופדיים ועצומות גבינה צהובה הם רק עוד דרך שבה אנשים יכולים להוציא תוקפנות ולהפיג שיעמום? ייתכן, אבל גם ייתכן שיש פה נגיעה באמת עמוקה, אמת שלימדו אותנו כשהיינו ילדים ושכנראה לא הפנמנו את כל רבדיה, והיא: אוכל זה לא משחק.