פותח חשבון: הבועה של ביבי
4 הערות על משנתו הכלכלית של ראש הממשלה ושר העל לענייני אסטרטגיה כלכלית, בנימין נתניהו
בסוף השבוע שעבר, בניסיון לגזור עוד קופון מהצטרפות ישראל ל־OECD, העניק ראש הממשלה ושר־העל לענייני אסטרטגיה כלכלית בנימין נתניהו ראיון ל"ידיעות אחרונות". נתניהו פרס שם את משנתו הכלכלית ואת חזונו: להגיע לתוצר לנפש של 40 אלף דולר בשנה. מעניין לבחון כמה מהרעיונות וההנחות
נתניהו התייחס בראיון לתוכנית הפחתת המסים וטען כי "הורדות המסים יימשכו, ומס החברות יירד ל־18%". הרציונל של נתניהו הוא שבעבר הורידה ישראל את שיעורי המס באופן משמעותי והמגזר העסקי צמח, אז מדוע לא להמשיך במגמה זו? הנה סיבה אחת: נטל המס ביחס לתוצר בישראל אינו חריג בהשוואה לממוצע המדינות ב־OECD. נטל המס הישיר נמוך מהממוצע ב־OECD ונטל המס העקיף, בעיקר המע"מ - מס רגרסיבי שפוגע בשכבות העניות, גבוה יותר. שיעור מס החברות דומה לממוצע ב־OECD.
נוח לשכוח את המובטלים ואת האמהות החד־הוריות
נתניהו טוען כי הורדה בשיעורי המס תעודד השקעות וצמיחה ותעלה את הכנסות המדינה ממסים. טענה זו היתה אולי נכונה לפני עשר שנים, אבל כיום סביר להניח שהורדה נוספת בשיעורי המס תוביל לירידה בהכנסות המדינה ממסים, ובהכרח לעוד קיצוצים בהוצאה הממשלתית על שירותים אזרחיים. כלומר: עוד פגיעה בחינוך, בבריאות וברווחה.
על שילוב חרדים וערבים בכוח העבודה טען נתניהו כי "רק אני עשיתי מעשה וקיצצתי בקצבאות". לא ברור אם מדובר בסיבה גדולה כל כך לגאווה, אבל זה לא ממש מפליא שנתניהו גרף לעצמו את כל הקרדיט על הקיצוץ בקצבאות ולא חלק אותו עם קודמו במשרד האוצר, סילבן שלום. הקיצוץ בקצבאות הילדים אכן הפחית את הכדאיות הכלכלית שבהבאת ילדים לעולם במגזר החרדי והערבי, אך לא ממש שינה את דפוסי העבודה שם. נתניהו שכח לציין כי המגזרים הנוספים ספגו קיצוצים כואבים בזמנו: הקשישים, המובטלים והאמהות החד־הוריות.
נתניהו אמנם טוען כי הוא זועם על הפטור מלימודי הליבה שהעניקה הממשלה הקודמת לזרמים בחינוך החרדי, אבל למעשה הוא לא עושה דבר כדי לשנות את המצב. חוץ מלהצהיר שהוא זועם, כמובן.
אף מילה על הקשר בין התהליך המדיני לכלכלה
בשנים האחרונות, שנות ההפוגה מהעימות עם הפלסטינים, נראה כי יותר ויותר ישראלים מאמינים שהכלכלה הישראלית היא בעצם בועה מוצלחת ומוערכת, ושהקשר בין שגשוגה לבין מצבה המדיני של ישראל הוא רופף, אם בכלל. מאחר שנתניהו לא התייחס בראיון ולו במילה לסוגיה זו, נראה כי יש שתי אפשרויות שלא ברור מי מהן בעייתית יותר: או שראש הממשלה מאמין בעצמו בתיאוריית הבועה, או שנוח לו שהיא תתפוס אחיזה בציבור ותאפשר לו למשוך זמן ולא לקבל הכרעות מדיניות.
אפשר לציין כמה דוגמאות שמצביעות על קשר ברור בין מצב כלכלת ישראל לבין המצב המדיני־ביטחוני: השבר שיצרה מלחמת יום הכיפורים בתוואי ההתפתחות המואץ של מדינת ישראל; הקפיצה הנחשונית של הכלכלה הישראלית בתחילת שנות ה־90 בעקבות בחירתו של יצחק רבין לראשות הממשלה והתנעת התהליך המדיני; והמיתון העמוק ב־2002, בחודשי השיא של האינתיפאדה השנייה. האם אנחנו עומדים לקבל הוכחה נוספת לקשר הזה בתקופה הקרובה?
