מה ההרפס מחפש במוחנו?

המוח הוא איבר הפכפך ותובעני. הרבה ממשאבי הגוף שלנו מוקדשים רק כדי לקיים אותו. חמישית מתפוקת הלב שלנו משמשת להפעלת המוח. במקרים של שבץ, אנחנו יודעים שזמן זה מוח. כל עצירה באספקת החמצן, שאותו מעביר ההמוגלובין המכורבל בתאי הדם האדומים, עלולה לגרום לפגיעה קשה. המוח, מצדו, גמיש ופעמים רבות הולך לקראתנו. כיום אפילו מאמינים שהוא מסוגל לייצר לבדו נוירונים חדשים.

אבל מה קורה כשהמוח מתחיל לשרת מישהו אחר? מחשב של חבר שלי נפגע לאחרונה מווירוס שהשתלט על מערכת ההפעלה, שינה את הסיסמאות והתחיל לשלוח הודעות מהאאוטלוק. מומחי המחשבים שהחבר שלי הזעיק אמרו שאפשר רק לפרמט את הדיסק ולאבד את כל המידע, או לקנות מחשב חדש ולפתוח חשבונות אימייל חדשים. דברים דומים מאוד יכולים לקרות כשווירוסים מגיעים למוח שלנו, ושם אין לנו מה לפרמט.

סינדרום קלובר־בוסי הוא תסמונת מהמטרידות בעולם, שנשמעת יותר כאגדה אורבנית או כפרק בסדרה "תיקים באפלה" מאשר כעובדה ביולוגית. היא קרויה על שם שני הנוירולוגים שתיארו אותה באמצע המאה ה־20, ד"ר היינריך קלובר וד"ר פול קלנסי בוסי.

אוף, עוד פעם יצא לי ההרפס צילום: shutterstock

כיום מאמינים שתסמונת קלובר־בוסי היא תוצאה של מתקפת וירוסים על כמה חלקים במוח, ובמיוחד האמיגדלה, שני המרכזים הקשורים לזיכרון ולהתנהגות. אנשים הלוקים בתסמונת לעתים קרובות מתחילים להתנהג באופן משונה. הם מתחילים להכניס דברים ל"בדיקה" בפיהם במה שמזכיר קיבעון אוראלי פרוידיאני. ומה שיותר מטריד, במיוחד בקרב ילדים, הוא שהלוקים בתסמונת מתחילים להתנהג במיניות גסה ומוחצנת, ונוקטים פעולות בלתי נאותות כגון התחככות.

הצפייה בילד מתנהג באופן כזה היא כה מוזרה וקשה לתפיסה, עד שלעתים קרובות רופאים שעדים לה חושדים שההורים מתעללים מינית בילדיהם, במקום לחשוב שמקור השינוי ההתנהגותי הוא בזיהום ויראלי.

ולמי עלינו להודות על הייסורים המוזרים האלה? להרפס, שתסמונת קלובר־בוסי הנדירה היא לפעמים תוצאה שלו. ישנם שני וירוסים עיקריים של הרפס, HSV-1 ו־HSV-2. הסוג הראשון נוטה לגרום לזיהומים מעל לקו החגורה, והשני גורם להם דרומית לגבול, לרבות באיברי המין, ולעתים הוא מצפין וגורם לפצעים בחלל הפה. ושני הסוגים גם יכולים בקלות להתערבב. יצא לי לראות זיהום הרפס קשה מעל עינו של פעוט ובמצח שלו. ככל הנראה, הוא קיבל אותו בנשיקה תמימה מדודה הפצועה בפיה.

פעמים רבות רופאים ויולדות בוחרים בניתוח קיסרי כאשר לאם יש זיהום פעיל באזור הנרתיק, שכן במצב כזה הילד עלול להידבק בדרכו החוצה. אחד מכל 2,500 תינוקות בארה"ב נדבק בהרפס בלידה.

והווירוס המחולל את ההרפס אוהב את המוח שלנו. הוא מסתתר בנוירונים כמו לוחם ששוכב מאחורי שוחה במארב. ומי שאי פעם עמד מול לוחמים כאלה יודע כמה קשה להגיע אליהם או להוציא אותם החוצה.

סימני חולשה של הפונדקאי, למשל מצב לחץ או זיהום אחר, הם הזדמנות לתקוף. במצבים כאלה ההרפס ממתין שנתנשק או שנקיים יחסי מין כדי להגיע אל הפונדקאי הבא שלו, ולאחר מכן חוזר להסתתר בשוחות שלו עד הפעם הבאה, ולפעמים מסתתר זמן רב. וכשהוא מצליח להגיע לאמיגדלה, הווירוס מעורר את אותם הסינדרומים שגורמים לנו לחקור דברים באמצעות פינו או להתנהג באופן היפר־מיני. דורות של אבולוציה הקנו לו את היכולת הזאת, להפעיל אותנו כבובות מריונטה, והכל כדי למצוא פונדקאי חדש.

בינתיים יש באופק חיסון להרפס. ועד אז, אם יש לכם פצעים בפה, בבקשה תיזהרו, ואל תנשקו את הגוזלים הקטנים שלכם. לא תמיד אפשר לסמוך על האנטי־וירוס.