מה קורה כשפועלי הזבל בגוף שובתים?

זבל תמיד סקרן אותי. זה החל בטיול למזבלה שבו ניסיתי ללמוד מה אנשים זורקים. מצאתי בה אטארי 2600 שחוק, שהיה פעם חלומו של כל ילד בשכונה שלי. כמה קצרה הדרך ממשאלת לב אל הפח.

פרט למלחמת עולם שלישית, מעט דברים מפחידים את תת־המודע הקולקטיבי של חברה יותר מהמחשבה על הצטברות זבל. מדוע הזבל כל כך מפחיד אותנו? כנראה מדובר ביצר הישרדות קדמון. יש הרבה סיבות להתרחק מדברים רקובים. סיבה אחת, למשל, היא העובדה ששהייה בקרבת דברים רקובים יכולה במהרה להפוך גם אותנו לרקובים.

כמות הזבל שאנחנו מייצרים כיום גדולה מאי פעם בעבר, כשלפסולת הרגילה מצטרפת גם פסולת טכנולוגית – טלוויזיות, מחשבים וטלפונים. נדמה שאנחנו נמצאים תחת איום מתמיד לטבוע בפריצת הדרך החדשנית של השנה שעברה. וחשבו לרגע על האפשרות שכל הזבל שאנחנו מוציאים מהבתים לא היה מסולק מהרחוב שלנו. כיצד הרחוב היה נראה אחרי שבוע?

כשזה מגיע לזבל, גוף האדם אינו שונה מהחברה האנושית כולה. חלק מתהליך חיינו כולל את המקבילה הביולוגית של ייצור אשפה. לא רק זאת שיוצאת דרך המעיים, אלא גם חלבונים ושומנים שמשמשים את הגוף, ושיום אחד הגוף מגלה שמאס בהם, ומחליט להיפטר מהם.

ברמת התא, הגוף שלנו מפעיל מערכת שמזהה חלבונים מיותרים ומתייגת אותם כדי שיפורקו ויושמדו. חשבתי על הדימוי הזה כשעזרתי לחבר לזרוק את הזבל, וראיתי על שקיות האשפה שלו מדבקות שהוא חויב לקנות כדי שהרשות המקומית תאסוף את שקית הזבל שלו.

סימון החלבונים שמיועדים להשמדה נעשה באמצעות חלבון הנקרא אוביקוויטין, הדומה לאות קין שחורצת את גורל החלבון. התהליך נקרא אוביקוויטינציה, והוא חיוני כדי שהתא לא יטבע בפסולת החלבונית של עצמו. וכמו בחברה האנושית, חשיבותה של מערכת פינוי האשפה שלנו מתבהרת רק כשהיא שובתת.

מחלת גושה היא מצב תורשתי שכתוצאה ממנו שומנים מצטברים בתאים. זה לא סוג הצטברות השומן שגורם להתרחבות קו המותניים, אלא חנק התאים בפסולת שומנית. הגרסה החמורה של המחלה גורמת למוות מוקדם, לעתים לפני כיתה א'.

אחת מהמוטציות שאחראיות למחלת גושה נפוצה אצל האוכלוסייה היהודית־אשכנזית בגן הנמצא בכרומוזום 1. והטיפול במחלה יקר במיוחד: התרופה, סרזים של חברת ג'נזיים, עולה כ־200 אלף דולר בשנה. זהו אנזים שיובש בהקפאה, ושלאחר כניסתו לגוף הוא מגיע אל השומנים שהצטברו בתאים ומפרק אותם. זוהי הגרסה הביוטכנולוגית של עובד זר ומלא מוטיבציה שבא לעשות את העבודה בזמן שחברי האיגוד שובתים.

אך לצערם של חולי מחלת הגושה, גם 200 אלף דולר בשנה לא מבטיחים שישימו יד על סרזים, כיוון שהאספקה שלו מועטה.

אבל יש תקווה בדרך. בחודש פברואר אישר מינהל התרופות והמזון בארצות הברית תרופה חדשה בשם VPRIV, שתהיה זמינה מעט יותר מהסרזים, ותעלה טיפה פחות – רק כ־15% פחות, למרבה הצער.

עבור הסובלים ממחלת גושה ומשפחותיהם, המאבק בפועלי הזבל השובתים הוא עימות שאין לו סוף. לבריאים שבינינו, זהו שיעור חשוב בחשיבות המיחזור ובשימושיותו. המזבלה של אחד היא תיבת האוצר של האחר.

הכותב הוא מומחה לביולוגיה אבולוציונית ומחבר רב המכר "דווקא החלשים שורדים"

שאלות לשרון מועלם: asksharon@calcalist.co.il