פותח חשבון: להיערך למשבר הבא

לפני כמה חודשים פרסם הכלכלן האמריקאי זוכה פרס נובל פול קרוגמן מאמר ב"ניו יורק טיימס מגזין" תחת הכותרת "איך הכלכלנים טעו כל כך?". קרוגמן הביא שורה של דוגמאות לצורות חשיבה מקובעות של כלכלנים, שהתאהבו במודלים מלוטשים שקידשו את השוק החופשי, והטיפו כל השנים להמשך תהליך דה־רגולציה

במאמרו טוען קרוגמן שרוב הכלכלנים בחרו להתעלם מכך שהשווקים - בעיקר השווקים הפיננסיים - בעצם אינם משוכללים כמו שנוטים לחשוב. הכלכלנים, לדברי קרוגמן, גם התעלמו מכך שבני אדם מתנהגים לעתים קרובות בצורה שאינה רציונלית, מה שעלול להוביל להתנפחות בועות שלבסוף גם מתפוצצות. קרוגמן אף מותח ביקורת על כלכלנים שהתעלמו שהתעלמו מהסכנות שנוצרות כאשר גם הרגולטורים עצמם מפסיקים להאמין ברגולציה.

מודלים מפתים מדי

על עובדה אחת נדמה שאין ויכוח, גם בקרב כלכלנים: הזיכרון האנושי קצר מאוד. נדמה שכוח הפיתוי של הקפיטליזם והמודלים התומכים בו חזק מדי בעבור חברות מערביות. עם זאת, הופעתם החוזרת של משברים פיננסיים, מהמשבר הפיננסי של 1907 שבו הבנקאי ג'יי.פי מורגן הציל את הכלכלה האמריקאית, דרך השפל הגדול של שנות השלושים, התרסקויות הבורסות ב־1973 וב־1987 ועד התנפצות בועת הדוט.קום בתחילת העשור, מצביעה בדיוק על היעדר התוקף של האופטימיות הקפיטליסטית המידבקת.

האצת תהליך הגלובליזציה בעשור האחרון יצרה מארג סבוך של קשרים בין־מדינתיים ובין־תאגידיים. כך, הסתבכות פיננסית מקומית עלולה לגרור עמה למטה תעשיות ומדינות רבות. זה היה האיום הגדול ביותר של המשבר הכלכלי של 2008, וזוהי הסכנה המרכזית שתעמוד בפתחה של הכלכלה העולמית בשנים הבאות. מחזורי גאות ושפל היו ויהיו, אבל נקודות השפל עלולות להיות נמוכות ומסוכנות במיוחד.

על ריסון והרחבה

בחודשים האחרונים מציינים בגאווה פוליטיקאים, רגולטורים ובנקאים את העובדה שישראל עברה את המשבר בצורה הטובה ביותר. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ מדגישים מעל כל במה אפשרית שצליחת המשבר נעשתה תוך נקיטת משמעת פיסקאלית קפדנית ושמירה על גירעון נמוך. מי שלא ראה את שטייניץ מדבר בביטחון על ההתמודדות עם המשבר - לא ראה זחיחות מה היא. כך הפכנו להיות נושאי הדגל העולמיים של מדיניות פיסקאלית מרסנת.

אלא שמדיניות זו היתה ככל הנראה מדרדרת את ישראל למשבר עמוק עוד יותר אלמלא נקט בנק ישראל מדיניות מוניטרית מרחיבה בזמן אמת.

התחלופה הגבוהה של ממשלות ושרי אוצר, וההיצמדות לערכי ההפרטה ומתן חופש לכוחות השוק, מטילות על הרגולטורים בישראל תפקיד קריטי במיוחד. ואולם, הרגולציה הפיננסית בישראל מבוזרת: הפיקוח על הבנקים נעשה בבנק ישראל, והפיקוח על שוק ההון והביטוח נעשה במשרד האוצר וברשות ניירות ערך. הביזור הזה מקשה על הרגולציה למלא באופן מיטבי שני תפקידים מרכזיים: להקטין את ההסתברות לפרוץ משבר פיננסי, ואם הוא פורץ - לטפל בו באופן שיצמצם את השפעותיו על הכלכלה הריאלית.

העובדה שנגיד בנק ישראל הנוכחי הוא אדם בעל יכולות ושיעור קומה כסטנלי פישר מצמצמת את המתח המובנה בין הרגולטורים כיום. אבל פישר לא יישאר נגיד לנצח, ויציבות המערכת הפיננסית רק תרוויח מאיחוד רשויות הפיקוח תחת גוף אחד - בנק ישראל. ברור שהמהלך יגביר עוד יותר את חשיבות תפקידו וכוחו של הנגיד, שיצטרך לדעת לעמוד אל מול טרנד מחודש של דה־רגולציה, שעשוי לחזור מהר מכפי שנוטים להעריך כעת.