הקברניט
סם הטייסים: חיל האוויר שהפך את כל אנשיו לנרקומנים
טייסי גרמניה הנאצית קצרו שורת ניצחונות מפוארת, בין השאר הודות לטבלית פלא שנטלו בפקודה. ואז נפלה פצצה על מפעל תרופות בטעות, מה שגרם לטייסים להיכנס לקריז ולתסמונות גמילה שלא יביישו את "טריינספוטינג". האם נותנים סמים לטייסים גם היום?
שלום, כאן הקברניט; כל אחד יודע שאם שותים, לא נוהגים ושאם משתמשים בסמים, לא מומלץ להפעיל ציוד מכני כבד (למשל, מטוס). ובכן, פעם ההנחיות עבדו אחרת: למעשה, בימי קדם היו חייבים טייסים להשתמש בסמים תוך כדי טיסה. וחכו שתשמעו אילו סמים ומי התמכר אליהם.
- מחץ הדלתא: הרומן של ישראל עם המיראז' הצרפתי
- לא קוראים לי איירבוס, שמי גוליית ולא אחרת: כך הפיל הדרימליינר את ה-A380
- A10: החזיר המעופף שהפך למלאך שומר וכוכב ברשת
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, השתתף חיל האוויר הנאצי במלחמת האזרחים בספרד של 1936, עת סייע לכוחות הגנרל פרנקו. היה זה שדה ניסוי משובח עבור טכנולוגיות התעופה החדשות של גרמניה, שהיו המתקדמות ביותר בעולם.
המסרשמידט 109 התגלה כמטוס קרב עילאי, היונקרס 87 שטוקה - כמפציץ צלילה נהדר וכן הלאה. אבל היטלר לא היה מרוצה; הוא תכנן מלחמה הרבה יותר גדולה, והרבה יותר תובענית מכל הבחינות - מלחמה שלא יכולה לעצור, מתקפה שתתגלגל במהירות וללא הפסקה.
הנאצים הבינו שגם עם המכונות הכי טובות בעולם, צריך גם אנשים שיוכלו לתפעל אותן שעות ארוכות. ואנשים, כידוע, מתעייפים. לעזרת הלופטוואפה הגיע דוקטור אוטו ראנקה, פסיכולוג צבאי ונרקומן מקצועי. הוא הציע להשתמש בחומרים כימיים ממריצים, שיאפשרו לטייסים להישאר ערים שעות על גבי שעות, גם אם יידרשו לטוס עד לונדון וחזרה.
הלופטוואפה קיבל את הצעתו בזרועות פתוחות, מכמה סיבות. ראשית, הפיתרון שלו נשמע ישים וקל למדי. שנית, כדורי מרץ היו רעיון זול ומהיר בהרבה מאימוני מניעת שינה מיוחדים לטייסים. ושלישית, האצולה הצבאית בגרמניה (כמו במדינות רבות אחרות) הורכבה מחובבי קוקאין מושבעים, כך שכולם בצמרת הפיקוד היו דראג פרנדלי.
הפיקוד פנה לחברת התרופות טמלר ושאלו מה ביכולתה לעשות. התשובה באה ב-1938, בדמות טבלית בשם פרביטין. היה לה אפקט מושלם על המשתמש: היא המריצה אותו, חידדה אותו, נתנה תחושת אופוריה עדינה ונטרלה עכבות ממקור רגשי ופיזי כאחד. התרופה, שפותחה במקור כסם פסיכיאטרי, הפכה בבת אחד לתוסף-דלק עבור הרייך השלישי, כשבראשו טייסי הלופטוואפה.
כל טייס החזיק עליו אריזת פרביטין עגולה, ובלע טבלית או שתיים בכל פעם שהרגיש קצת עייף. בצורה זו, הרגישו הטייסים כסופרמנים: הם יכלו להמריא למשימת הפצצה בפולין, להשלים אותה, לנחות, לחכות עד שיתדלקו את המטוס ומיד לעלות לאוויר שוב.
מהר מאוד הגיע החומר, שזכה לכינוי "מלח הטייסים", לכל יחידות השדה - חי"ר, שריון, תותחנים, חיל הים, אפילו השלישות. מלח הטייסים הגיע גם לשוק האזרחי והיה זמין לרכישה בכל בית מרקחת בתקופה מסוימת. מה, איך אפשר להוביל את הרייך השלישי לצמיחה מופלאה אם צריך לפעמים לעצור ולנוח?
תוך כדי הבליצקריג, המפקדים שמו לב שמשהו מוזר קורה לטייסים: הם הפכו אלימים יותר, מנותקים רגשית, קרים ומכניים. וחלקם הפכו בצורה פתאומית לפרנואידים, מבוהלים, הוזים וחסרי שליטה.
זה קרה קצת בגלל שמלחמה היא סיטואציה מאוד מלחיצה ומטריפה. אבל לטבלית הפלא היה תפקיד מפתח במה שעבר על המשתמשים: היא הכילה מתטמפטמין הידרוכלוריד בריכוז פראי - מה שידוע היום בתור קריסטל מת' - סם שארה"ב מוציאה הון עתק כל שנה כדי למגר אותו כיום. בכל פעם שלאחד החיילים נגמרה האספקה, הוא חווה תסמיני גמילה קשים מאוד, שהפכו אותו לפקעת עצבים מתפוררת, ברמה של סצנת התינוק מהסרט "טריינספוטינג".
ככל שהמלחמה נמשכה, הפכו כל טייסי הלופטוואפה למכורים; בחזית המערבית, הם נדרשו לטוס מספר גיחות בכל יום. כשהסיט היטלר את המאמץ מזרחה, אל ברית המועצות רחבת הידיים, הוכפל מספר הגיחות ואיתן שעות העבודה - וצריכת הסמים. כשהחלו הנאצים לאבד שטח ולספוג הפצצות מאסיביות ביום ובלילה, שוב עלו מינוני הפרביטין. בשנות המלחמה המאוחרות, להיטלר היה חיל אוויר שכולו מסטול, מתוח ואגרסיבי באוויר, ועובר תסמונות של נרקומן תל אביבי על הקרקע.
הסופר נורמן אוהלר, שחקר את הנושא והציג אותו בספרו Blitzed, טען שהסם הזה היה אחת הסיבות שהנאצים הפסידו במלחמה. לדבריו, ארנסט אודט, בכיר הלופטוואפה שניהל את מלחמת האוויר בפועל, היה פשוט מסטול כל הזמן. אודט תמך בשימוש בסמים ואף רצה שהטייסים יקחו חומרים חזקים יותר מהפרביטין. הסם הגיע גם לחיל השריון (שם נקרא "שוקולד הטנקים") והיו תכנונים להפוך אותו גם למסטיק, עבור תנועת הנוער ההיטלראית.
ואז, ערב אחד בתחילת 1945, המריא מבנה מפציצים מבריטניה ושם פעמיו גרמניא. מבנים כאלה טסו בכל יום, כשהם ממטירים פצצות על מפעלי התעשייה הכבדה של הנאצים באירופה. הבריטים העדיפו הפצצות ליליות, כדי להקשות על מטוסי אויב ויחידות נ"מ לאתר את הכוחות התוקפים. המחיר היה דיוק ההפצצה; מספיק שעננה קטנה נחה לה על המטרה, או שלצידה היה בניין ממש דומה, והפצצות נפלו במקום הלא נכון. וזה מה שקרה לאותו מבנה מפציצים: במקום להפציץ מפעל מיסבים כדוריים בברלין, הטיל פצצותיו על מפעל טמלר השכן.
בבת אחת, איבדה גרמניה הנאצית את ספק הסמים שלה. טמלר שלטה בייצור באופן מרוכז ובלעדי, וקצרה רווחים נפלאים. ואולם, עם השמדת המפעל פרצה שריפה, בה אבדו גם החומרים הנדיפים ששימשו לייצור, גם מאגרי הסמים המוכנים וגם מסמכים טכניים כנוסחאות. טמלר יכלה לשחזר את החומר, אך הדבר לקח זמן רב - כשבינתיים, ישנם עשרות אלפי טייסים ומאות אלפי לוחמים שצריכים את המנה שלהם - מנה שלא הגיעה.
צבא גרמניה הנאצית כולו הוטל למערבולת גמילה פראית; חיילים הרגו את חבריהם כדי להשיג עוד טבליות פרביטין, פרצו לבתי מרקחת, איימו על רופאים - הכל כדי להשיג את הפיקס שלהם.
בשלב זה, תבוסת גרמניה כבר היתה עניין של זמן, אבל תסמונות הגמילה האיצו את התהליך; הטייסים יכלו לטוס פחות גיחות בכל יום, וסבלו מפראנויות והזיות קשות כשהיו על הקרקע. בכמה מקרים, הזו טייסים מטוסי אויב כשהשמיים היו נקיים, במקרים אחרים - סבלו מהתקפים ברגעים קריטיים במשימה (למשל, כשהחלו גישה לנחיתה). טייסי הפיהרר היו פשוט מסטולים מכדי לטוס.
ואם בפיהרר עסקינן, מספרים שגם הר היטלר היה מכור לפרביטין ואף קיבל את החומר בצורה נוזלית, ישר לווריד. וכשהדילר שלו עלה בלהבות, חווה גם הוא תסמונות גמילה שגרמו לרעידות והפרעות מוטוריות אחרות (יש שטוענים שהוא סבל מפרקינסון, מחלה שהחריפה כשהפסיק ליטול פרביטין). כל מערכת קבלת ההחלטות של הפיהרר - שגם ככה נגדה כל היגיון צבאי, העידו הגנרלים שלו - התעוותה אף יותר. בשורה התחתונה, נראה שסם הפלא של גרמניה הנאצית שיחק תפקיד לא מבוטל במפלתה.
בעלות הברית, לעומת הנאצים, לא הזדקקו לסמים שיאפשרו להם לתפקד ימים שלמים מבלי לישון (בכמה מקרים, תועדו טייסים נאצים שביצעו משימות במשך שבוע ללא הפסקה). למה? כי לאמריקאים ולבריטים היו מספיק טייסים ומטוסים לתקיפות מתגלגלות. ניסויים שערכו בחומרים דמויי קריסטל מת' גילו מהר מאוד את בעיית תסמונת הגמילה. במספר מצומצם של מקרים נעשה שימוש בבנזדרין ובחומרים ממריצים, שלא כללו תופעות לוואי רצחניות.
וברית המועצות? לה היו גם כוח אדם עצום וגם דרך יצירתית לדרבן את הטייסים: מי שביקש לישון או לנוח הואשם בבגידה בידי קומיסר היחידה, מה שיכל להוביל לכדור בעורף או לנופש בארכיפלג גולאג. מבחינת סטאלין, למות בקרב היה דבר פטריוטי; למות מתשישות? פחות.
על אף הנזקים שלה, הפרביטין המשיכה להגיע ליחידות צבא בצורה מוגבלת גם לאחר נפילת גרמניה; חברת טמלר מכרה גלולות משני צידי חומת ברלין והכימאי הראשי של החברה היה ממונה על תוכנית "שדרוג הביצועים" של ספורטאי מזרח גרמניה. ורק ב-1988 הופסק השימוש בגלולת הפלא.
בימינו אנו, ככל הנראה שכבר לא דוחפים סמים ממכרים בחילות האוויר. אך לא רק בגלל שזה, ובכן, סמים; פשוט לא צריך. גיחות קרב לא אורכות, ברוב המקרים, שעות ארוכות. על הקרקע ממתין צוות חליפי, שיכול לעלות לאוויר באותו המטוס לאחר השלמת הגיחה. ובמקרה של מטוס תובלה שצריך להקיף חצי עולם, פשוט לוקחים עוד צוות ומטיסים במשמרות.