הקברניט
לא קוראים לי איירבוס, שמי גוליית ולא אחרת: כך הפיל הדרימליינר את ה-A380
הקרב לשליטה בתעופה האזרחית נראה כסיפור דוד וגוליית: בצד אחד ניצב מטוס הנוסעים הכי גדול בעולם ובצד השני - מטוס בינוני וחסכוני. אבל יש מנצח בתחרות הזו, שמשפיעה על חברות התעופה וגם עליכם, הנוסעים
שלום, כאן הקברניט; אחד המיתוסים הוותיקים ביהדות הוא סיפור דוד וגוליית - הענק שלא יכל להביס ילד ג'ינג'י עם אבן.
- A10: החזיר המעופף שהפך למלאך שומר וכוכב ברשת
- אפאצ'י? פורפרה לידו: הכירו את "הציפור השחורה של המסוקים"
- פרויקט פלוטו: הנשק שהוא אולר שווייצרי של מוות גרעיני
ישנה תיאוריה לפיה גוליית המקראי סבל מענקות (גיגנטיזם), מחלה הורמונלית שגורמת לגדילה מוגברת ולעיתים קרובות מובילה ללקויות ראייה חמורות; לפי התיאוריה, גוליית כלל לא יכל לראות את דוד ולכן הזדקק לנושא כלים שיכוון אותו לכיוון האויב. דוד לא התקשה לפגוע בו; עבורו, זה היה יותר מטווח מאשר קרב.
גם לעולם התעופה האזרחית יש סיפור דוד וגוליית שכזה, במרכזו המלחמה לשליטה בשוק מטוסי הנוסעים ארוכי הטווח - האיירבוס A380 הענק ומולו הבואינג 787 דרימליינר. לשניהם ייחוד יוצא דופן, שמציג שתי תפיסות מאוד שונות לגבי עתיד התעופה - תפיסות שצפויות להשפיע עליכם, הנוסעים. ולשם שינוי - להשפיע לטובה.
קצת קשה להשוות את המטוסים הללו זה לזה.האיירבוס A380 הוא פשוט עצום: זה מטוס הנוסעים הכי גדול בעולם, שנושא יותר מ-600 נוסעים (לו היתה לו תצורה שכולה מחלקת תיירים, היה לו מקום ליותר מ-800 איש). על הנייר, זה מטוס מוצלח יותר: חברות תעופה שייבחרו בו יטיסו יותר נוסעים בכל סיבוב וירוויחו כך יותר כסף, לא?
לעומתו, הדרימליינר נושא כ-260 נוסעים והוא גם קטן וקל בהרבה. למעשה, הוא מטוס הנוסעים הכי קל שעדיין מסוגל לטוס ישירות בנתיבי האוויר הכי ארוכים בעולם. והוא גם הכי חסכוני בדלק בקטגוריה שלו. איך אמורים שני כלים כאלה להתחרות זה בזה?
סיפורנו מתחיל בשני מקומות - בסיאטל ובטולוז, בשנות התשעים. איירבוס ראתה שחברות התעופה - הלקוחות שלה, מתלהבות ממטוסי נוסעים בעלי גוף רחב, שיכולים לשאת יותר מ-400 איש. למטוסים הללו היו מגבלות: יותר מנועים פירושם צריכת דלק מוגברת, גוף יותר גדול הצריך יותר דיילות בכל טיסה וגם התחזוקה היתה יקרה משל מטוסים דו מנועיים. ואם לא די בכך, לא כל נמל תעופה יכל לתמוך במטוסים שכאלה - או בגלל היעדר מתקני תחזוקה מתאימים, או בשל מסלול קצר מדי (כשאתה שוקל 300 טון, אתה צריך מסלול ארוך כדי להמריא ולנחות).
אבל לאיירבוס היה חזון: היא צפתה שהביקוש לטיסות הנוסעים ילך ויגדל במהירות, מה שיאיץ בניית שדות תעופה גדולים (והרחבת שדות קיימים). לא יהיה טעם בשדות תעופה קטנים שמקשרים נוסעים אל שדות בינלאומיים; אנשים ירצו לטוס לכל מקום מכל מקום, כך שצמיחת שדות התעופה תהיה כורח המציאות. כך החלה לפתח את ה-A380, מטוס נוסעים דו קומתי.
העיקרון לא היה חדש: בשוק כבר היה מטוס דו קומתי שכזה - בואינג 747 הוותיק. ואולם, בעוד הקומה השניה של הג'מבו מכילה רק את המחלקה הראשונה, איירבוס החליטה לבנות קומה נוספת לאורך רוב הגוף. התוצאה היא מטוס קצת יותר גבוה, שמכיל הרבה יותר נוסעים בצורה נוחה. למרות שביכולתו לשאת יותר נוסעים, רוב החברות מפעילות אותו בתצורה של סביב 500 מושבים, פרט לאמירייטס, שמטיסה תצורה של 617 נוסעים. מה עוד אפשר לעשות עם מטוס כל כך גדול? להוסיף פינוקים לנוסעים: ברוב ה-A380 שנמכרו יש ברים ובחלקם גם מקלחות, סוויטות יוקרתיות ואצל אייר פראנס - גם גלריה לאמנות.
באותו הזמן, הסתכלה בואינג על השוק וגיבשה חזון אחר לגמרי. לה היה ניסיון רב בהפעלת מטוסי ענק עם ארבעה מנועים והיא קלטה משהו שאיירבוס פספסה: מטוס ענק כמו הג'מבו אמנם מאוד משתלם, אבל רק אם כל הטיסות מלאות. לעתים קרובות מבוטלות הזמנות ומטוסים עולים לאוויר כשהם חצי ריקים. רק בחודש שעבר התפרסם מקרה בו אישה ישבה לבדה בטיסה מגלזגו לכרתים.
בתחילה, בחרה בואינג לייעל את המטוס המגודל, כדי לצמצם הפסדים עבור חברות תעופה במקרים בהם המטוס לא מלא. כך נולד הבואינג 777, שהוא מטוס רחב גוף בעל שני מנועים. אבל זה היה רק פיתרון ביניים. כשסקרה החברה את השוק, הבינה משהו מעניין: אמנם חל זינוק בביקוש לטיסות, אך לא כל שדות התעופה גדלו בצורה שמאפשרת הפעלת מטוסי ענק. לפעמים, הסיבה היתה תקציב; בניית נמל תעופה זה סיפור יקר מאוד. במקרים אחרים, הסיבה היתה תכנון עירוני - הערים צמחו כל כך מהר, שהגיעו ממש עד לקרבת נמלי התעופה וכבר לא ניתן היה להרחיב אותם בלי להזיק משמעותית לאיכות חיי התושבים.
כך קרה שבניגוד לתחזית איירבוס, נוצר מצב בו יש הרבה יותר טיסות בין נמלי התעופה האזוריים מאשר בין נמלי התעופה הגדולים: אנשים עלו על מטוס קטן או בינוני בקרבת מגוריהם וטסו לשדה הבינלאומי הגדול, בו עלו על ג'מבו שייקח אותם מעבר לים. וכך נולד פרויקט הבואינג 787: מטוס שיוכל לנחות גם בשדות קטנים, לשאת מספיק נוסעים כדי להיות רלוונטי לכל נתיב, ולהיות מספיק יעיל וחסכוני כדי לטוס לטווח של יותר מ-13,000 ק"מ.
חברות התעופה החלו להתלבט: האם לבחור ב-A380 הענק, שיתרונו רק בנתיבים ארוכים, או ב-787, שיתרונו בכל נתיב? עד כה נבנו 215 מטוסי 380, לעומת 600 מטוסי 787, כך שהתשובה די ברורה. עד כדי כך, שאיירבוס פיתחה תואם 787 משלה, שנקרא A350.
ניצחון תפיסת בואינג צפוי להשפיע על הנוסעים בצורה הכי טובה שאפשר: הורדת מחיר הכרטיסים. מטוסים ענקיים גוררים הוצאות ענקיות ולא בכל נתיב משתלם בכלל להפעיל אותם, בעוד מטוסים בינוניים עם טווח עצום משתלמים בהרבה ומגלמים סיכון נמוך יותר להפסד במקרה של טיסה ריקה.
הצמיחה בתפוצת מטוסים יעילים וחסכוניים תאפשר לחברות התעופה לעשות אחד משני דברים: א. להגדיל את שולי הרווח או ב. להוזיל את הכרטיסים. ככל שיהיו יותר מטוסים כאלה בשוק, כך יוכלו לקום ולפעול יותר חברות לואו קוסט ולהציע מחירים תחרותיים יותר. ולכן, במקרה של התחרות בין בואינג לאיירבוס, ניצחון המטוס היעיל על פני המטוס הגדול עושה רק טוב לנוסעים.
ומסיבה זו, מטוסי הנוסעים של העתיד לא יהיו ענקיים ועם מראה חללי ואקזוטי, כי אם בינוניים וחסכוניים - ופחות או יותר, עם צורה דומה יחסית לזו שיש להם כיום (את הזנבות והכנפיים מנסים תמיד לשפר, כפי שאפשר לראות בתמונה שלפניכם).
בימים אלה מתמקדת תעשיית האירוספייס בייעול המנועים ושיפור הדלקים, ופחות בלהמציא מחדש את מטוס הנוסעים.
מבחינה מסוימת, התעשייה הגיעה קרוב לאופטימום האפשרי ע"ב הטכנולוגיות שזמינות כיום; לציבור לא אכפת לשבת עשר שעות ויותר בתור צינור אלומיניום, כל עוד הוא לא משלם יותר מדי - כך שאין ביקוש למטוסים מהירים יותר, דבר שהיה מחייב עיצובי גוף שונים משמעותית. בשורה התחתונה, גוליית הובס ועתה נראה שהקרב לשליטה בתעופה האזרחית יתקיים בין גרסאות שונות של דוד - משום שבתחום הזה, הגודל קובע ועוד איך. טיסה נעימה!