אקשן לרוב המשפחה: Immortals הוא המשחק הקליל שלא ידעתם שחיכיתם לו

בשני העשורים האחרונים, ובמיוחד בזה האחרון, משחקי וידאו גדולים כמעט תמיד מתרחשים במה שמכונה "עולם פתוח". הכוונה לסביבת משחק גדולה מאוד, כמה עשרות קילומטרים רבועים, שכולה או לפחות רובה המכריע פתוח בפני השחקן כמעט מיד עם תחילת המשחק. מלבד הסיפור המרכזי של המשחק, המפות האלה מלאות כמעט תמיד באינסוף משימות צד, כאלה שלכאורה מספקות ערך גדול יותר וזמן משחק ארוך יותר בתמורה לכסף של השחקן. לכאורה, כי ברוב המקרים מילוי המשימות האלה מרגיש יותר כמו עבודה מאשר משחק.

זה המקרה גם ב-Immortals: Fenyx Rising (אימורטלס: עלייתו של פניקס, או פשוט אימורטלס), המשחק החדש מבית Ubisoft (יוביסופט), מתאגידי המשחקים הגדולים בעולם, וזה שמתמחה יותר מכולם ביצירת משחקי עולם פתוח. ההתמחות הזאת, כך נראה, גורמת ליוביסופט לירות על אוטומט, ולהפוך כל משחק להרפתקת עולם פתוח מנופחת. במקרה של אימורטלס, זו פשוט טעות, שהלבישה מה שהיה אמור להיות משחק חמוד, צנוע ופשוט יחסית על מפה של 27 קילומטר רבוע.

ובכל זאת, יש במשחק קסם שקשה להתעלם ממנו, וחלק לא מבוטל מהקסם הזה קשור לעובדה שבניגוד להרבה משחקים בפרופיל גבוה, אימורטלס יחסית לא אלים, ופונה לקהלים צעירים יותר. אפשר לראות בו סוג של אח קטן ותמהוני מעט למשחקי עולם פתוח אחרים, בעיקר Assassin’s Creed: Odyssey, שיצא לפני כשנתיים ומתרחש גם הוא ביוון העתיקה. אימורטלס אגב היה בכלל אמור לצאת לשוק תחת השם המוצלח בהרבה Gods & Monsters עד שחברת המשקאות מונסטר החליטה לנופף בסוללת עורכי הדין שלה. ביוביסופט העדיפו, בצדק, לא להתעסק עם משפטים דלוקים על קפאין.

המשחק Immortals

הסיפור של אימורטלס נראה במבט ראשון כמו משהו שנשלף ממגירת "מיתולוגיה יוונית – כללי". פניקס, חייל צעיר וחסר ניסיון בצבא אתונה, איכשהו נשטף לחופי אי גדול שנמצא תחת מתקפה של הענק המפלצתי טיפון. טיפון הצליח לנשל נבחרת קטנה של אלי אולימפוס מכוחותיהם, וכמובן שפניקס הקטן, שאיכשהו מתארגן על כמה חפצים המעניקים לו כוחות על שונים, הוא היחיד שיכול להשיב את הסדר, לתקן את העוולות ולחשוף את פרשת האי היווני. ההברקה האמיתית של אימורטלס היא בבחירה למסגר את הנרטיב שלו כסיפור שמלך האלים זאוס שומע מפי הטיטאן פרומיתיאוס – מי שהביא לבני האדם את האש וכעונש נכבל לסלע שבו נשרים מנקרים לו את הכבד. פניקס הוא גיבור די גנרי, אך מערכת היחסים בין פרומיתיאוס לזאוס מלאה הומור, עומק ואישיות – וגם העובדה שכל המשחק מתרחש בתוך סיפור פותח פתח לכמה טריקים נרטיביים מקוריים מאוד.

טריקים נרטיביים זה טוב ויפה, אבל במשחק צריך גם לשחק - ושם אימורטלס עושה בסך הכל עבודה טובה אבל לפעמים מועד. השילוב בין עולם פתוח רחב יריעה להתקדמות בסיפור תמיד היה בעייתי, ואימורטלס רק מגביר את הבעייתיות בכך שהוא נותן לשחקן יותר מדי יכולות במעט מאוד זמן ולא כל כך עוצר להסביר מה לעשות איתן. מערכת הקרב הבסיסית, שמבוססת בעיקר על התחמקות-התחמקות-תקיפה, תהיה מוכרת לכל מי ששיחק משחק אקשן בשני העשורים האחרונים. אלא שבתוך כל זה צריך גם לטפס, לעוף, לירות בחץ וקשת ולהזיז הרבה מאוד ארגזים בשביל לפתור חידות חדגוניות למדי. כל אלו לא מתחברים למשהו שיותר מדי כיף לשלוט בו, בטח שלא מעניקים לך את התחושה שאתה גיבור מיתולוגי בהתהוות. גם רמת קושי לא אחידה, לשני הכיוונים, לא עוזרת.

בכל מה שקשור לגרפיקה, מורכבות, גודל עולם ואקשן אימורטלס לא יכול וגם לא מנסה להתחרות בסדרות הגדולות של יוביסופט, כמו Assassin’s Creed או Far Cry. הוא משחק קטן יותר, קצר יותר ומצועצע יותר, עם סגנון גרפי קליל שמזכיר בעת ובעונה אחת את סדרת Legend of Zelda שממנה שאב הרבה השראה ומצד שני גם סדרות מצוירות משנות ה-90, בתקופה שלא חששו להראות לילדים קצת מכות ורגעים מפחידים אבל גם ידעו לא לחצות את הגבול. גם הטון ההומוריסטי המובהק של המשחק מרקד בעדינות על הגבול הזה – מתאים לילדים בואכה נוער, אבל עם בדיחות שמיועדות בבירור לשחקנים מבוגרים יותר או לנוער מתוחכם יחסית. הטון הזה הולם מאוד משחק שמבוסס על מיתולוגיה יוונית. מצד אחד עולם רפרנסים גבוה, מצד שני פופולרי.

בחירת הדמויות ב- Immortals

מצד אחד אלו סיפורים שהונגשו לילדים, מצד שני הגרסאות המקוריות היו עמוסות באלימות, אכזריות והרבה סקס. אולי הדבר היפה ביותר באימורטלס הוא איך שהוא מתעסק בדיוק עם התהליך הזה, כאשר פרומיתיאוס וזאוס מתווכחים לא אחת מהי הגרסה הנכונה של מיתוס כזה או אחר, או כאשר הוא מביא לאור את הביסקסואליות של זאוס או הרמס במיתוסים המקוריים, זו שנעלמה ממרבית הגרסאות המודרניות. וגם כאשר ההומור נופל לפעמים למלכודת של בדיחות אבא הוא עדיין מרענן מאוד לאור הרצינות התהומית המייגעת של יותר מדי משחקים בימינו, שפועלים מתוך נקודת ההנחה שאלימות היא דרמה, שרצינות היא איכות ושחשיבות עצמית היא סמן לאמנות.

העולם הפתוח של Immortals

כל ההברקות של אימורטלס נמצאות בסגנון, בעיצוב ובתסריט שלו. המשחק עצמו, החלק שבו לוחצים על כפתורים בשביל להרוג מפלצות ולפתור פאזלים, הוא אריזה מחדש של כמה משחקים אחרים. יש בו לא מעט בעיות, כמו מערכת שמירה מתסכלת, ממשק לא מספיק נוח ובעיקר עולם גדול על מידותיו של ליבת המשחק. מצד שני, יש לו מספיק סטייל ואישיות בשביל שיהיה שווה להתגבר על כל אלו. ועל כמה משחקים כבר אפשר להגיד שיש להם אישיות?