חוק ההסדרים ניסה לעזור להייטק, אבל מפספס בענק

בין שלל הכשלים ברפורמות המסתתרות בחוק ההסדרים, יש גם כשל גדול בהטבה שהיתה אמורה לעודד חברות הייטק ישראליות להרחיב את פעילותן בישראל, במקום במדינות זרות.

אחת הדרכים המהירות והאפקטיביות לגרום לצמיחה לא־אורגנית בחברות הייטק היא רכישת חברות אחרות. כיום קיימות בישראל חברות רבות מסדר גודל בינוני וגדול, כאלה שמסוגלות לרכוש חברות מתחרות וטכנולוגיות חדשות.

רוב חברות ההייטק רשומות גם בישראל וגם בחו"ל, לרוב בארה"ב. כשהן ניגשות לרכוש, החברות האלה לרוב מבצעות את הרכישה דרך היישות הזרה.

בחוק ההסדרים החדש, רשות המסים ניסתה לתת מענה למצב הזה וליצור מנגנון הטבות שיעודד את החברות לבצע את הרכישות דרך היישות הישראלית.

עבור מרבית חברות ההייטק, האפשרות לרכוש דרך היישות הזרה היא הדרך המועדפת והקלה כיום ולכן היא לרוב הבחירה הראשונה שלהן.

מנהל רשות המסים ערן יעקב

מטרת החוק היתה לנסות לשכנע אותן לשנות את ההעדפה הזו ולהעביר פעילות עסקית נוספת לישראל, במקום להגדיל את הפעילות מעבר לים על חשבון זו המקומית. נותנים בקושי, ייקחו בקושי הסעיף בחוק, שנקרא "חברה מזכה", היה אמור להקל על אותן חברות ברכישת חברות זרות ולתת להן הטבות, כמו היכולת להכיר בהוצאה על הרכישה למטרות מס.

אלא שהתנאים להטבה לא מותאמים לפעילות המקומית, ומספר החברות שיכולות ליהנות מההטבה מועטה ביותר. כל כך מועטה, שההטבה כמעט ריקה מתוכן. החוק קובע, למשל, שהחברה הרוכשת צריכה לרשום הכנסות של 25 מיליון דולר במשך שלוש שנים רצופות; שהחברה הנרכשת חייבת להשקיע במחקר ופיתוח 20 מיליון שקל בשנה; ושגובה הרכישה חייב להיות מעל ל־20 מיליון דולר. נוסף לכל אלה, הרכישה חייבת לעבור דרך המסלול האדום של רשות המסים, הכולל אישור פרטני של פקיד שומה. מסלול זה מבטיח המתנה של פרק זמן משמעותי לאישור והוא מייצר חוסר ודאות לגבי עצם אישור העסקה. התנאי הזה מקטין באופן משמעותי את הנכונות של החברות לצאת לדרך במסלול הזה.

כאשר מחברים את כל התנאים האלו ובוחנים אותם מול אופי והיקף הפעילות של רוב חברות ההייטק הישראליות, מגלים שמספר החברות שיעמדו בקריטריונים נמוך מאוד.

מרבית הרכישות שמבצעות חברות ההייטק לצורכי צמיחה הן קטנות עד בינוניות, לרוב במיליוני דולרים חד־ספרתייים או דו־ספרתיים נמוכים; מרבית החברות שרוכשות הן חברות שנמצאות עדיין בשלב המקדמי של הכנסותיהן, איפשהו בין 10 ל־20 מיליון דולר בשנה; והן בדרך כלל בקצב גידול שצומח במהירות והחברות שאותן הן רוכשות אינן מספיק גדולות כדי שיהיו מסוגלות להתחייב להוציא כ־20 מיליון שקל על מחקר ופיתוח מדי שנה.

פתרונות לא מותאמים

סעיף נוסף בחוק ההסדרים נוגע ליכולת של חברות הייטק לקחת הלוואות בחו"ל. כשחברת הייטק ישראלית נוטלת הלוואה מגוף פיננסי זר, היא נאלצת לשלם מס על הריבית לרשויות המס בישראל, במקום המלווה הזר.

במקור, חייב המס היה אמור להיות הבנק הזר, אולם רשות המסים לא יכולה לגבות ממנו את המס משום שמדובר בגוף זר שאינו משלם מסים בישראל.

בשל עיוות זה, חברות הייטק ישראליות שיש להן פעילות בחו"ל נוטלות הלוואות באמצעות היישות הזרה שלהן ולא משלמות מס על ריבית. מכיוון שההלוואות ניטלות בחו"ל, הכסף נמצא בחו"ל ומעודד הרחבת הפעילות של החברות הישראליות — בחו"ל.

הסעיף החדש אמור לבטל את ניכוי המס על הריבית, כדי לפחות להשוות את תנאי ההלוואה הנלקחת בארץ ובחו"ל - ולא לעודד חברות להעביר פעילות לחו"ל משיקולי מימון בלבד.

רשות המסים רוצה להכניס פטור ממס רק כנגד הצמיחה בהכנסה. זה נשמע טוב על הנייר, אבל זה יגרום למצב של אי־ודאות, שכן אף אחד לא יודע אם ההכנסה אכן תגדל - ולכן המצב לא ישתנה וחברות ישראליות ימשיכו ללוות כסף בחו"ל באמצעות היישות הזרה.