החופש לשנוא: אי אפשר להפקיד את חופש הביטוי בידי חברות הטכנולוגיה

האירועים האלימים בשרלוטסוויל, וירג'יניה, שגבו את חייה של הת'ר הייר בת ה־32, היוו קו פרשת מים בהענקת הגישה לאינטרנט. שורה של חברות ובהן גוגל, אפל, פייסבוק, ספוטיפיי וגודדי, שבמשך שנים העניקו שירותי אירוח לפעילים ולארגונים מהימין הקיצוני האמריקאי, הבינו לאן נושבת הרוח הציבורית והתנערו מהם. פתאום לכסף יש ריח, ובכסף הניאו־נאצי של האלט־רייט דבק ריח כל כך חזק שענקיות הטכנולוגיה העדיפו לוותר עליו במקום להתמודד עם ביקורת ציבורית ודעת קהל עוינת.

אתר ה”דיילי סטורמר”, מהבולטים שבאתרי התוכן הניאו־נאציים האמריקאים, עדיין מחפש חברת אירוח שתאפשר לו להמשיך לפעול לאחר שגודדי וגוגל סירבו לארח אותו, וכבר נואש ממציאת אירוח בארה"ב עצמה. האפליקציה של הרשת החברתית Gab.ai, הטוויטר של האלט־רייט, סולקה מחנות האפליקציות של גוגל. ענקית הסטרימינג ספוטיפיי הסירה יצירות של אמנים שזיהתה עם תנועת הניאו־נאצים. גם שירותי תשלום מקוונים, ובהם מוביל השוק אפל פיי, הפסיקו לתמוך באתרים המזוהים עם הימין הקיצוני.

הצנזורה ברשת לא עובדת ומסוכנת כשהיא בידיים מסחריות איור: מיכל פדלון

הצנזורה הוולונטרית שהטילו חברות הטכנולוגיה על הימין הקיצוני בארה"ב הפוכה באופן מוחלט להתנהלותן בתחום עד כה. במשך שנים מנסים הרגולטורים באירופה להביא את החברות, ואת פייסבוק וגוגל בראשן, להסיר במהירות תוכני שנאה מהפלטפורמות שלהן, עד כה בהצלחה חלקית. במאי אשתקד החתימה הנציבות האירופית את פייסבוק, טוויטר, יוטיוב ומיקרוסופט על התחייבות לבדוק בתוך 24 שעות את מרבית התלונות שמתקבלות אצלן על תכנים שנתפסים כתוכני שנאה. אך שנה לאחר החתימה, פייסבוק היא היחידה שעמדה בהתחייבות. הכעס של הרגולטורים האירופים על האופן שבו חברות הטכנולוגיה — אמריקאיות ברובן — מתמודדות עם תוכן שנאה הביא לכך שחלק מהמחוקקים ביבשת מקדמים חוקים מחמירים שיקנסו אותן על גרירת הרגליים.

מה הביא את חברות הטכנולוגיה להפוך את עורן? דעת הקהל כמובן. רגולטורים זועמים שמאיימים בקנסות ובהליכים משפטיים הם דבר אחד. קהל משתמשים שעלול להצביע ברגליים ולהרתיע את המפרסמים הוא דבר אחר ומפחיד יותר. הסרת סרטונים בעייתיים מיוטיוב או טוויטר אינה זהה לחלוטין לסילוק אתרים שלמים משרתי אירוח כפי שעשתה גודדי או לזריקת אפליקציות שנויות במחלוקת כפי שעשתה גוגל, אך העיקרון דומה. החברות התגייסו בזו אחר זו ואמרו בקול ברור שאחרי שנים של הענקת שירותים לגורמים מפוקפקים, לא עוד.

בקרב הארגונים הניאו־נאצים, שפתאום מצאו את עצמם מסולקים מהאינטרנט ללא יכולת ביטוי, מדברים על יצירת אינטרנט חדש ואלטרנטיבי. הקשיים שעומדים בפניהם הם רבים, אך השאלה החשובה יותר היא לא אם יעמדו במשימה, אלא האם נכון לסלק לחלוטין את הקיצוניים מהאינטרנט; האם קבירת הראש בחול והתעלמות מהבעיה אכן תעלים אותה. הערמת קשיים על יכולות הפצת המסרים של מקדמי שיח שנאה תפגע במאמצי ההתארגנות שלהם ובהשפעה החברתית הרחבה שלהם, אך ספק רב אם תחסל את הרעיונות עצמם. במובנים רבים דווקא השתקת האלט־רייט וחיובה ליצור רשת תקשורת עצמאית עלולים להפוך אותה למושכת וזוהרת יותר בקרב גורמי שוליים שלא מוצאים את עצמם בשיח המרכזי.

הסוגיה היא כמובן רחבה יותר. גוגל, אפל, פייסבוק וחברות נוספות עושות חוק לעצמן, ומחליטות למי לתת את הזכות להתבטא ואת מי נכון לצנזר. הארגון האמריקאי להגנה על זכויות דיגיטליות ה־EFF מיהר לצאת נגד המגמה וציין כי אותם כלים של השתקה שכעת מופנים נגד גורמים ניאו־נאצים עשויים בקלות להיות מופנים בעתיד נגד גורמים מהצד השני של הקשת הפוליטית, כמו התנועה האפרו־אמריקאית Black Lives Matter. לפי החוקה האמריקאית, פלטפורמות מקוונות הן שיקבעו למי יש או אין את הזכות לקבל אצלן ביטוי, אך האם כחברה אנו אכן מוכנים להעניק את זכות הצנזורה לגופים פרטיים שמונעים מאינטרסים כלכליים?

גם אם חלקים מהציבור סולדים ממגבלות ומניסיונות השתקה של דעות מנוגדות, או סבורים כי ניתנת יכולת ביטוי רבה מדי לעמדות שהם תופסים כקיצוניות, הוויכוח הזה עוד מתנהל, וחשוב שיתנהל. כשקואליציה של חברות פרטיות מחליטות כי הן לא מוכנות להעניק עוד פיתחון פה לדעות שלא מוצאות חן בעיניהן, כשההון הוא שמכתיב על מה מותר לדבר ועל מה אסור, הציבור מפסיד. הרעיונות הקיצוניים לא נכחדים ונעלמים גם אם זה נדמה כך. הם פשוט רובצים במחשכים, צוברים נאמנים, ומחכים לשעת הכושר הבאה.