"הפך את צילום המופע לאמנות בפני עצמה"

גדי דגון, מבכירי צלמי התרבות בארץ, נפטר שלשום בגיל 64 אחרי שלקה לפני ארבע שנים בשבץ. דגון תיעד במשך יותר משלושה עשורים רגעים מכוננים בתרבות הישראלית ושימש כצלם הבית של להקת המחול בת שבע ושל עבודותיו של חנוך לוין.

בנוסף צילם את להקת ורטיגו, מיומנה, להקת המחול הקיבוצית. תיאטרון הבימה, גשר, בית ליסין, החאן, תיאטרון קליפה, תמונע, האופרה הישראלית ועוד.

"רבים ואני ביניהם מאוד עצובים היום, איבדנו חבר קולגה", ספד לו אוהד נהרין, כוריאוגרף הבית של בת שבע. "כשגדי בא לצלם אותנו, זה כמעט תמיד היה בהקשר של לתקשר את המחול לקהל לצורכי פרסום או שיווק, וגדי בתשוקתו, חריצותו וכישרונו ניצל את המעמד הזה והפך אותו לאירוע אמנותי שעמד ויעמוד בפני עצמו".

צילום של דגון. להקת בת שבע צילום: גדי דגון

דגון נולד במלבורן, אוסטרליה, עלה לארץ בגיל 3 וגדל בתל אביב. את הזיקה לצילום ירש מאביו שהיה צלם ומתקן מצלמות. הוא החל לצלם בגיל 13 ואת שירותו הצבאי עשה כצלם בחיל השריון. עם שחרורו החל לצלם לעיתונות כשאת משימותיו הראשונות נתן לו אדם ברוך שהיה אז עורך כתב העת "מוניטין". במשך השנים צילם עבור כל העיתונים וכן דיוקנאות של פוליטיקאים בכירים, בהם ראשי הממשלה יצחק רבין ויצחק שמיר. המחול היה עבורו המדיום המעניין ביותר באמנויות הבמה, ובספרו "אחד מי יודע" פרש את עבודתו עם בת שבע ב־16 השנים הראשונות שלהם יחד בין 1990 ל־2006.

את צמד היוצרים ניב שיינפלד ואורן לאור צילם דגון מעבודתם הראשונה "קו־וריאנס" ב־2004 ועד ל"קאובוי" האחרונה. "כשאנחנו חושבים על המופעים שלנו ב־15 השנים האחרונות, האימג'ים הראשונים שעולים בראש הם של גדי, כי הם כל כך חזקים", אומר לאור. "הוא היה אשף בלתפוס תנועה — את הרגע המדויק שמייצר את האימג' במחול, כמו ציור רנסנס שלכד עם המצלמה. הוא ממש עיצב את זה והיה לזה קיום עצמאי כיצירת מופת של צילום ולא רק חלק מתוך מופע מחול".

גדי דגון. התמקד בריטואלים הפשוטים צילום: עופרה סוסנה

המפגש המקצועי הראשון שלו עם חנוך לוין היה לקראת ההצגה "הג'יגולו מקונגו" בתיאטרון הקאמרי בסוף שנות ה־80, שם נוצר חיבור שנמשך לאורך שנים עד למחזה האחרון שביים לוין לפני מותו, "אשכבה".

המלחין והמנהל המוזיקלי יוסי בן נון, שעבד עם לוין לאורך השנים, כולל ב"אשכבה", מספר: "בלי לדבר הרבה, גדי תמיד היה במקום הנכון ואף פעם לא פגע בזרימה של תהליך החזרות המאוד אינטנסיבי עם חנוך לוין, והתוצאות היו מפתיעות ויוצאות מהכלל כי לא הרגשנו מתי זה צולם. חנוך ממש לא אהב גופים זרים בחזרות, ואני חושב שעם גדי היה לו המון ביטחון. בתוך כל האינטימיות של חדר חזרות הוא התאים את עצמו והיה חלק אינטגרלי".

צילום של דגון למחזה אשכבה של חנוך לוין צילום: גדי דגון

לפני עשור יצא ספרו "חנוך לוין, תיאטרון, גדי דגון" ובו אוסף תמונות מעבודותיו, שבעקבותיו הוצגה גם תערוכה בגלריה גבעון בתל אביב. בראיון שנתן לאתר הבמה לפני התערוכה אמר: "במחזות של חנוך לוין נעים לי תמיד לצלם את הרקמות, את השמיכות, את הפעולות והריטואלים הפשוטים. מבט. כמיהה. צחוק. האמת של כל דמות. ואני מקדיש מאמץ למצוא את הדימויים האלה. כי זאת הדרך הנכונה לתווך בינו לבין המחזה והדמויות".

השחקנית ליליאן ברטו, אלמנתו של לוין, מספרת: "הכרתי את גדי גם כצלם שצילם את חנוך ואת הצגותיו וגם כשצילם הצגות שהשתתפתי בהן ופורטרטים שלי כשחקנית. אני לא מצטלמת קלה, מצלמות סטילס מלחיצות אותי. אבל העין, הביטחון והכישרון של גדי תמיד הרגיעו אותי וגרמו לי להרגיש אהובה ויפה, וכשהוא היה מצלם הצגה, חיכינו תמיד בהתרגשות לראות את הצילומים וידענו שהם יהפכו גם הצגה פחות מוצלחת לאמנות.

להקת בת שבע צילום: גדי דגון

"לגדי היה חיבור מיוחד של הערכה ואהבה גדולה ליצירותיו של חנוך ולטקסטים שלו והבנה אמנותית עמוקה של העולם הוויזואלי העוצמתי שיצר על הבמה. הוא הצליח באופן מיוחד לתפוס בעדשתו את הכוח, הכאב והיופי של ההצגות שלו. צילומי הפורטרטים המוכרים ביותר של חנוך בשנותיו הבוגרות הם של גדי, שאיתו הרגיש חנוך נוח ועליו סמך כצלם שלא יעשה בצילומיו שימוש שיפגע בפרטיותו, גם ברגעים המורכבים שביים בזמן שהיה חולה.

“כשהעלינו את 'אוי, אליאס אליאס!', התקשר אליי גדי מיוזמתו, סיפר ששמע על הקברט של מוני (מושונוב), דרור (קרן) ושלי וביקש ממני לבוא לצלם ללא תמורה. אמר לי שכל דבר שחנוך כתב - הוא תמיד ירצה לצלם".

גדי דגון הותיר אחריו את בת זוגו עפרה סוסנה, ושני בנים.