אוצר "עדות מקומית": "הצלמים ידעו ששנה כזו לא תחזור"

"אנחנו נמצאים בסיומה של שנה שהיתה מגה־קריטית עבור אנשים ועבור הדמוקרטיה" אומר אלדד רפאלי, מצלמי העיתונות הבכירים בארץ ואוצר תערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית". "גם הצלמים מצאו את עצמם השנה בבעיה לא פשוטה, כאנשים שנלחמים על המקום שלהם ועל האמת שלהם אבל תוך כדי גם מייצרים את האמנות שלהם, “וזה מרתק לראות איך בכל זאת מייצרים אמנות מתוך משבר". התערוכה, שהיא אחד מיזמי האמנות המצליחים פה שיזמה דנה וולפיילר ללקין, תוצג זו השנה ה־17 ברציפות אך לראשונה בנפרד מ"וורלד פרס פוטו", התערוכה הבינלאומית המקבילה. זה קורה בגלל המגיפה, וגם בגלל העובדה שהתכנון המקורי היה להציג אותה במרכז הצילום החדש "Eyecon" של הצלם זיו קורן, שכרגע בנייתו מתעכבת. "לדלג שנה על התערוכה לא היתה אופציה. הכוח שלה הוא בעקביות שלה, בלי לפספס, בטח לא השנה", אומר רפאלי.

תמונת השנה: מחאת הדגלים השחורים, עודד בלילטי ל-AP. קיבל את פרס הדמוקרטיה מטעם "שומרים", המרכז לתקשורת ודמוקרטיה בישראל צילום: עודד בלילטי - AP

הפתרון הוא בדמות "מוזיאון פתוח" בין הבניינים הגבוהים במתחם "מידטאון" במרכז תל אביב שם תוצג החל מהיום ובמשך חודש חינם עם כ־170 עבודות שנבחרו מתוך כ־7,000 שהוגשו. כמדי שנה, גם הפעם מתקיימת תחרות בקטגוריות שונות, ביניהן תרבות ואורבניזם; דת ואמונה; חברה וקהילה; חדשות; טבע, סביבה וספורט. "לא הוספנו קטגוריית קורונה כי זה נמצא בכל הקטגוריות”, אומר רפאלי. “בעוד שצילום עיתונות ודוקו בדרך כלל מתבונן החוצה, בגלל הבידוד והסגר הרבה מהצילומים השנה נהפכו להיות כאלה שמתבוננים פנימה, מה שחייב אותם בנראטיב שונה, מאוד אישי".

כמי שבא מעולם של צילום עיתונות, והיה במשך שנים צלם ב”ידיעות אחרונות”, מנסה רפאלי, כבר מהשנה שעברה, שבה שימש לראשונה כאוצר הראשי של התערוכה, להכניס שינוי קונספטואלי בתצוגה: "אני מנסה לנוע בין שתי השפות, הדוקומנטרית והאמנותית, תוך כדי התבוננות שיש בה משהו יותר פיוטי. יחד עם דנה שינינו את הרכב השופטים כך שהוא כולל אנשים מתחום האמנות לצד הדוקו (ביניהם, למשל, הבמאי דורון צברי והאמן רמי מימון), הכנסנו קטגוריה שנקראת ‘חשיפה ארוכה’ שמאפשרת לספר סיפור ארוך יותר באמצעות תמונות — גם כאלה שהתפרשו על פני שנתיים ושלוש, וגם נתנו לתערוכה עצמה מראה יותר מוזיאלי. גם ההתייחסות לווידאו משמעותית יותר. השנה הוגשו פי שלושה עבודות וידאו וגם מוצגות הרבה יותר כאלה מבשנים קודמות".

מחאת בלפור תופסת, מטבע הדברים, נוכחות בתערוכה עם צילומים מההפגנות של צלמים כמו עודד בלילטי ושרון פדידה. ויש גם נושאים והתבוננויות חדשות, מתאר רפאלי “יש פרויקט ארוך טווח של עשר שנים של תיעוד בתי אבות, והרבה צילומים שמתייחסים לטכניקה של הרחפנים שנכנסה לחיים שלנו. הרחפן, הוא דוגמה מעניינת למשהו שנמצא על הציר שבין תיעוד לאמנות, מצד אחד אנלוגי, מצד שני סופר טכנולוגי ומצריך כישורים ספציפיים”.

וכמובן המגיפה נוכחת ברבים מהצילומים בשלל הקטגוריות השונות. "יש סדרות שלמות שמתעדות, למשל, את מלונות הקורונה. ויש סדרה של צלמת צעירה, ורד ניסים, שמציגה פרויקט שמצולם כל כולו מתוך הזום, בצורה סופר חכמה” אפילו בחלקים הקלילים יותר בתערוכה, אלה של קטגוריות כמו ספורט וטבע, ניכרת נוכחותה של המגיפה, כולל תיעוד של ספורטאי שמתאמן בגלישת רוח בסלון.

אלדד רפאלי. מ0"ה שנעלם כמעט לגמרי השנה הוא סיקור הסכסוך הישראלי־פלסטיני. העיתונים לא מבקשים תיעוד שלו והצלמים העצמאיים חוששים לגשת אליו" צילום: יואב אלון

יש נושאים פחות דומיננטיים השנה?

"כן, מה שנעלם כמעט לגמרי הוא הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הוא ממש ירד מסדר היום, גם העיתונים לא מבקשים תיעוד שלו וגם הצלמים העצמאיים כנראה חוששים לגשת אליו. יש תמונה אחת בתערוכה של איאד חלאק (הצעיר על הרצף האוטיסטי שנורה למוות בידי שוטרי מג”ב בעיר העתיקה בירושלים — ר.ב), ובתור מישהו שהצילום בשטחים היה חלק מחיי במשך הרבה מאוד שנים, זה חסר. אבל כנראה שהיתה בשנה הזאת איזו תחושה דחופה יותר, שצריך לתעד הכל ולשמור את כל מה שקרוב, כי זה משהו שייעלם ולא יחזור".

חלק מהתמונות נחשפו כבר באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות.

“זה לא מוריד מחשיבות התצוגה שלהם בתערוכה. זו עדיין התערוכה הכי חשובה וכל הצלמים מהשורה הראשונה רוצים לקחת בה חלק. יש הרבה עבודות שלא נכנסו למרות שהן לגמרי עומדות ברף, אבל פחות התאימו מבחינת התמהיל. זו תהיה תערוכה מעניינת, ואני מקווה שאנשים יעשו את המאמץ ויגיעו לראות אותה, כי בימינו הכל מצריך מאמץ, אבל הוא שווה את זה".