קאמפ מעל לכל: מחווה נוצצת לקן הקוקיה

נדמה לי שרק ריאן מרפי יכול לייצר סדרה שהיא כל כולה יופי ועם זאת כיעור גדול. "ראצ'ד", סדרה בת שמונה פרקים בנטפליקס, מתארת את סיפור הרקע של האחות ראצ'ד הידועה לשמצה מהסרט זוכה האוסקר "קן הקוקייה" מ־1975, ועל הדרך עושה מחוות לתור הזהב של הוליווד שקדם לסרט, בציטוטים להיצ'קוק ולדיוות הגדולות של הקולנוע. השאלה המרכזית שהסדרה מנסה להשיב עליה, היא מה גרם לאחות ראצ'ד (לואיז פלטשר שזכתה על תפקידה זה באוסקר) להיות כה מרושעת. התשובה קצת מורכבת, אבל בעיקר כי הכל נשאר במשפחה.

הסדרה החדשה, שיצר אוון רומנסקי ופיתח מרפי, מתחילה בסוף שנות הארבעים בקליפורניה. הסטיילינג שלה מושלם, הצבעוניות מהפנטת, כל שמלה של שרה פולסון, המגלמת את מילדרד ראצ'ד, מונגדת באופן מושלם למכונית בצע ירוק פסטל, הנוסעת בתוך היופי האין-סופי של כבישי החוף הטובלים בירוק ובכחול; כל כובע של אחות בבית החולים לחולי נפש/בית משוגעים, שאליו היא מנסה להתקבל, משתלב עם המסדרונות המצוחצחים והמנצנצים של המבנה. הכל זועק מעושר ושפע מוגזם, ועל רקע זה אלימות מאוד פלסטית, הן הממסדית והן הפרטנית. מהרצח הכפול-המכופל-בריבוע שבתחילת הסדרה, זה המניע את האירועים, ועד הטיפולים הכירורגיים הנעשים בין כותלי המוסד על ידי הצוות, עם פטיש, איזמל ומוח אדם.

פולסון כאחות ראצ'ד בסדרה. אלימות מאוד פלסטית צילום: באדיבות NETFLIX

מרפי משלב כאן את הדיוות הגדולות של הטלוויזיה והקולנוע. מול פולסון, אחת השחקניות הקבועות שלו, משחקות ג'ודי דייוויס ("אויבות"), סינתיה ניקסון ("סקס והעיר הגדולה") ואחת שרון סטון ("אינסטינקט בסיסי"). בבגדים המחויטים, התספורות המטופחות והאודם האדום-אדום שלהן הן מזכירות דיוות אחרות שמרפי הקדיש להן סדרה - "אויבות", על מאבק הטיטאניות בין ג'ואן קרופורד ובטי דייוויס, בכל השאר מזכירה הסדרה את "אימה אמריקאית", הרבה זוועה ועיצוב המשתלבים זה בזה. עוד נושא שמרפי עסוק בו ביצירותיו זה עניין של מיניות, אלטרנטיבית ושולית, והיחס של החברה אליה ואל נשים בכלל, והוא קיים גם בסדרה הזאת. אלא שהיא נעשית בגמלוניות, מלאה קריצות, ומביכה.

בהתחלה, הוויזואליות של הסדרה כל כך מפעימה, שהיא כמעט מכסה על ההתאהבות באלימות שבה, זאת הרי האמירה - הקאמפ מעל הכל. והאלימות של מרפי היא שם דבר, לא רק בסדרות אימה שלו, אלא גם בז'אנר הפשע האמיתי, כמו "הרצח של ורסצ'ה", שאחת הסצינות בו מלווה את סיוטי עד היום. אבל עם הזמן "ראצ'ד" לא מצליחה להסתיר את העובדה שהסיפור עצמו הוא די חלש. המראות מהפנטים, אבל העלילה מרדימה, בטח כסדרה נפרדת שבה העובדה שראצ'ד היא האחות המרשעת מהסרט משנות השבעים, היא רק פרט טריוויה בתוך המכלול שלה. נותרה היומרה. אם המטרה של מרפי בסדרה הזאת, ובייצוג המוגזם של עולם מוסדות חולי הנפש שלה והיחס לנשים שעבדו בהם, היא לבחון מחדש את גדולתו של "קן הקוקיה", סרטו של מילוש פורמן, המבוסס על ספרו של קן קייזי, הרי שאין בכך ממש צורך. גם מבלי לצפות בו מחדש, רק בשחזור הסצינות שנחקקו בזיכרון, אפשר להניח כי היום לא היו מציגים מחלקות לחולי נפש באופן הפוגעני, המזלזל והמאיים כפי שעשו זאת אז.