האמנית אולגה קונדינה: “אני פילטר של ת"א"

את המשפט “קשה עכשיו הקלה אחר כך” אנחנו כולנו מזהים מהקמפיין של הרכבת הקלה שנבנית בימים אלה בתל אביב. זה גם שמה של תערוכת היחיד החדשה של האמנית אולגה קונדינה שנפתחה בסוף השבוע האחרון בגלריה רוזנפלד (עד 4 ביולי).

קונדינה (54) נולדה במוסקבה, שם למדה אמנות. היא עלתה לישראל ב־1991 ובמשך שבע שנים חיה בירושלים. אחר כך עברה לראש פינה, שם היא מתגוררת עד היום. בשנים האחרונות היא מחלקת את חייה בין העיר הצפונית לסטודיו שלה שנמצא בתל אביב, שאליו היא מגיעה באוטובוס, כך שההתבוננות על העיר ועל אורבניות בכלל, שהיתה תמיד השפעה ניכרת על העבודות שלה, רק הולכת ומתחזקת.

אולגה קונדינה בפתיחת התערוכה. “בגלל שאני לא נמצאת כל הזמן בתל אביב, אני רואה באופן חד יותר את מה שקורה בה" צילום: תומי הרפז

“העיסוק באורבניות מלווה אותי כבר הרבה זמן. בזמן האחרון התהליך של בניית הרכבת הקלה הוא משהו שלא יכולתי לא להגיב לו, זה גדול ממני. אני כמו פילטר: משקיפה על מה שאני רואה ומתרשמת. אלה אובייקטים כל כך דומיננטיים בתוך העיר מבחינה ויזואלית — הכרזות, הדמויות של הבונים. אנחנו אמנם התרגלנו אליהם כחלק מהחיים שלנו, אבל זה משנה את הכל. אולי בגלל שאני לא כל הזמן נמצאת בעיר, אלא באה והולכת, אני רואה באופן יותר חד את מה שקורה בה. מעבר לרכבת, כל תהליך הבנייה עכשיו בתל אביב הוא מטורף, בסוף כל רחוב יש מנוף. אני לא זוכרת שזה היה ככה לפני חמש שנים. בכלל, אני חושבת שתל אביב עוברת עכשיו איזו תקופה פוטוריסטית, של התחדשות”.

במשך השנים מאז עלתה לישראל הספיקה קונדינה להציג תערוכות יחיד בארץ ובחו”ל ולהיכלל באוספי אמנות חשובים. אבל אחד הצעדים המשמעותיים בקריירה שלה היה הקמתה ב־2010 של הקבוצה האמנותית “הברביזון החדש” (או “הניאו־ברביזון”), הכוללת חמש אמניות, כולן ילידות ברית המועצות לשעבר, שעלו לישראל בשנות ה־90 (מלבד קונדינה היא כוללת את האמניות זויה צ’רקסקי, נטליה זורבובה, אנה לוקשבסקי ואסיה לוקין). אנחנו אמורות להציג תערוכה גדולה באמסטרדם יחד, שהיתה אמורה להיפתח ביוני הקרוב, אבל תידחה פיזית לשנה הבאה. חלק מהעבודות יוצגו בה בינתיים באופן וירטואלי”.

התערוכה הזאת נקבעה לפני הסגר?

“כן, זו תערוכה שאני מתכוננת אליה כבר חודשים, והיא נדחתה בגלל הסגר. אבל זה נתן לי את האפשרות להוסיף אליה עבודות אקטואליות שאני מכנה אותן ‘דיוקנאות קורונה’ — דיוקנאות שלי עם מסכה. גם זה משהו שצמח די במקרה: במהלך תקופת הסגר פגשתי בסופר חברה ולשתינו נמאס להיות לבד, אז הזמנתי אותה אליי לקפה. היא צלמת, אז החלטנו לקחת מצלמות ולצלם זו את זו, ומתוך הצילומים שהיא צילמה אותי בתקופה הזו ציירתי את העבודות.

"לא רציתי שיהיו יותר מדי כאלה בתערוכה כי אני חושבת שהאנשים כבר קצת התעייפו מהדימוי של המסכות, אבל כן הייתי חייבת להגיב לזה. בנוסף, גם שם התערוכה, שבמקור היה מקושר רק לרכבת, קיבל משמעות נוספת וקונטקסט אחר, אז אפשר להגיד שהקורונה גם עזרה לי באיזשהו מקום”.