ביקורת יין: הגרגר הממכר

בעיית השתייה שלי התחילה עם הסלו־ג'ין. היא גם נגמרה שם — למעשה היא די נתקעה שם — אבל לך תפתור בעיה כמו סלו־ג'ין.

זה התחיל מחבר בריטי שהביא לנו בקבוק בודד של הדבר: סלו־ג'ין מתוצרת מזקקת Sipsmith הלונדונית הקטנה והמוערכת. הנוזל האדמדם, הסביר החבר, הוא משקה בריטי כפרי ומסורתי לא פחות מהריבות הביתיות של הסבתות שלכם פה (הוא לא הכיר את סבתא שלי, שהמאכל הביתי המסורתי שלה היה שתי חבילות דובק), שבמסגרתו לוקחים ג'ין, משרים בתוכו גרגרי Sloe, ועכשיו לך תסביר לקוראים שלך מה זה Sloe.

סלו־ג'ין של Sipmith. תלות נעימה מאוד

או.קיי, הוא לא אמר בדיוק את המשפט האחרון, אבל כנראה שצריך לנסות להסביר: שיח ה־Sloe — קרוב משפחה רחוק של השזיף — מניב בסתיו (לא פה. בהמיספירה הצפונית) מעין גרגרי יער כהים, שנאספים מיד לאחר הכפור הראשון של העונה. השימוש המיטבי לגרגרים הוא חירורם (עדיף באמצעות ענף של השיח עצמו), השלכתם לתוך בקבוק ג'ין בתוספת קצת סוכר, והמתנה סבלנית של כשלושה חודשים. בסיום התהליך מסננים את הנוזל — שנהפך לאדמוני ויפה — מרחיקים את שיירי הגרגרים (אפשר לעשות מהם ריבה. או סיגריות), מבקבקים, ממתינים שבוע ומביאים לחברים הישראלים שלך כדי לגרום להם לבעיית שתייה.

גרגרי הסלו צילום: Shutterstock

כי הדבר הזה טעים וממכר כל כך, עד שכל מי שמזגנו לו חצי שוט איים לגמור את הבקבוק.

בסוף — כלומר בהתחלה — הבקבוק נגמר.

אולי כי Sipsmith מקפידים לעשות סלו־ג'ין בשיטה מקורית, כלומר הם אכן קוטפים ידנית את הגרגירים המדוברים ולא נוקטים פתרונות תעשייתיים כמו הוספת טעמים או שימוש בגרגרים זמינים ונפוצים יותר.

לסלו־ג'ין שלהם — עדיף בקירור או בהקפאה — יש ריח נפלא; של פירות חורף בשלים, מעט פרי לבן ומשהו שקדי ומרענן. הטעם אפילו טוב יותר: קסיס, רמזים לדובדבן ופירותיות עגולה וטבעית בלי מתיקות יתר. הסיומת קטיפתית, וכל החוויה היא כמו טבילה באמבט דומדמניות קריר בעיצומו של יום שרב.

אה, וזה גם ממסטל במהירות ובמתינות, עד לרמה נעימה מזו של ג'ין (בסלו־ג'ין יש כ־25% עד 30% אלכוהול אופטימליים). ועוד לא אמרנו (וגם לא נגיד כמעט) מילה על האופן שבו הג'ין עצמו — יליד המאה ה־17 בהולנד — הפך בשנים האחרונות לתזקיק הלוהט והמיופייף במערב, כולל ברים מיוחדים ומאות ורסיות שלוקחות את הדבר הבסיסי (תזקיק דגנים בתוספת פרי הערער) ועושות בו מעשים, לעתים מגונים (Sipsmith עצמה מייצרת גם ג'ין עם קליפת לימון וג'ין שוקולד־תפוז. השלב הבא: ג'ין אקונומיקה).

בקיצור, הפכנו תלויים בקו אספקת הסלו־ג'ין של החבר הבריטי, שתלוי כשלעצמו בעונתיות של המשקה, שכמויותיו על המדפים בלונדון משתנות. בינתיים, סביבנו, חברים נוספים גילו את המשקה ופיתחו תלות דומה. בארץ אפשר להשיג סלו־ג'ין של מזקקת היימן (ביבוא הכרם), אבל טעמו גס וסירופי יותר, כך שעדיף להתעקש על האיכותיים ולקוות שיבואן מקומי ירים את הכפפה. בינתיים — עדיף פשוט להגיע ללונדון. בלי ילדים. במצב רוח חורפי. ולשתות במתינות; זה טעים וממכר מדי.

אחד לדרך

וייאטי - Arneis Roero, 2018

יין לבן עם כת מעריצים קטנה סביבו, עשוי ענבי ארנייס טיפוסיים לחבל רוארו שבפיימונטה, איטליה. התוצאה אופיינית לעינב: יבש וקריספי אבל עם גוף נוכח, ריח פרחוני ועדין, טעם שיש בו משהו דבשי, אגסי ולימוני. ייחודי, אבל קצת עצי מדי ונטול מורכבות לטעמי. כ־120 שקל ב”דרך היין”. למי מתאים? למי שלא השיגו גאבי מפיימונטה, לרוב זול ומספק יותר. ציון: 88.

וייאטי - Arneis Roero, 2018 צילום: רענן שקד