יקב פנפולדס מציג: בומרנג אוסטרלי

כמה לא אוסטרלי יכול כבר יין אוסטרלי להיות? השאלה הזאת, אם טעמתם אי פעם יין אוסטרלי, נשמעת רטורית: נו, הם אוסטרלים. עולם חדש. גדושים. דרמטיים. עושים רושם גדול. הרבה פרי, מעט קלאסה. אפילו הטובים והיקרים שבהם - לא חסרים כאלה - ייכנסו לכם לבית ולפה, כמו ניקול קידמן (במקרה הפחות מתוחכם: ניקול ראידמן); מרשימים, זוהרים, עשויים מאוד, מוגזמים.

אבל אז הגיע השרדונה החדש של פנפולדס.

יקב פנפולדס. כבר לפני 100 שנה סיפק חצי מתצרוכת היין של אוסטרליה צילום: Shutterstock

רגע, בואו נעצור לשנייה על פנפולדס, היקב הגדול והמשמעותי באוסטרליה. 175 שנה שבהן הלוגו המסולסל הזה מייצג את הסיפור היפה על ד"ר כריסטופר ומרי פנפולד שהיגרו לאוסטרליה מאנגליה כזוג צעיר ורכשו לעצמם חווה — 2,000 דונם באדלייד שבדרום אוסטרליה, בהם נטע הדוקטור, בין השאר, כמה זני ענבים שהביא איתו, כולל שיראז, גרנאש ומרוודר. הוא לא עשה מזה בדיוק יין, אלא סוג של משקה מחוזק שהועיל מאוד, מניסיונו, לריפוי אנמיה ושאר צרות. די מהר עמדו אצלו בתור לא מעט חולים, שרצו בעיקר את התרופה, ואם אפשר בבקבוק גדול.

אחרי שהדוקטור הטוב הלך לעולמו, המשיכה אשתו הנאמנה בהנצחת מורשתו בהקמת היקב באופן מסודר והעברתו לצאצאים. ועד שנות העשרים הם כבר סיפקו חצי מתצרוכת היין של אוסטרליה. זה הרבה. האנשים האלה יודעים לצרוך.

השאר היסטוריה מפוארת, כולל כמה מהיינות המיתולוגיים של הזמן החדש, וכולל המקרה ההוא מ־2012 שבו הוכתר "בלוק 42" מ־2004 - שנמכר באמפולות זכוכית - בתואר המפוקפק "היין היקר ביותר שנמכר אי־פעם", בעבור 168 אלף דולר לאמפולה.

לא טעמתי. לעומת זאת, ערב שנערך לפני כחודש בחסות בית הספר ליין IWSI (ובסיוע אקרמן, היבואנים החדשים של פנפולדס בישראל), ואירח את נציג היקב סם סטפנס, אפשר טעימה נדירה דרך כל טווח יינות הדגל של היקב. מה שהוביל למפגש בלתי צפוי עם "bin 311", שרדונה נהדר שניכר בעיקר במה שאין בו: אין גוף ענקי, אין עץ שמאפיל, אין חמאתיות מופרזת ווניליות נוכחת, אין את כל מאפייניו הגסים של שרדונה העולם החדש.

במקומם, מופיע ניחוח דומיננטי, פרחוני, אפרסקי, דבשי במקצת, עם המון הבטחה, ואז טעם מינרלי, נקטריני, הדרי, קצת אגוזי, אלגנטי, נקי ומאוזן מאוד. זה יין מרענן וקריספי שלוקח את הדמיון לאקלים קריר ומדגים את הקו החדש של היקב: כיוון אלגנטי וצרפתי יותר, ללא הגודש המופרז (260 שקל).

היינות האדומים שבאו בהמשך הבליטו גם הם את פניית הפרסה של היקב לכיוון עכשווי יותר, כלומר דייקנות גדולה ללא ההפרזה של פעם.

המרשים והמורכב מכולם הוא, כרגיל, יין הדגל של היקב, "גריינג'", אבל במחיר של 5,280 שקל לבקבוק נדלג עליו כאן לטובת שניים נגישים יותר: אחד הוא הקברנה־שיראז "bin 389" מ־2017, יין המרתף הפופולרי ביותר באוסטרליה. זה יין אינטנסיבי ונהדר שממלא את הפה בטעמי קסיס, פירות יער אדומים ושחורים, תאנים, מעט וניל ורמז קוקוס, ויהיה נפלא עוד יותר כעבור כמה שנות התיישנות (489 שקל לבקבוק מגנום).

השני, "שיראז מקס" הוא יין רף־כניסה מצוין, עב־גוף בטעמי פטל אדום ואוכמניות, לא מורכב במיוחד אבל מספק מאוד, בוודאי ביחס למחיר (130 שקל).

אם לקחת מהטעימה רק שני יינות - זה הצמד. שלושה? צרפו גם את השרדונה. ומה לגבי ה"גריינג”'? פשוט קחו את הכסף הזה וסעו אתו לאוסטרליה.

ויונייה 2013 של איב קויירון צילום: FACENDA

אחד לדרך: ויונייה 2013 של איב קויירון

פתחנו בקבוק בסתם ערב חול שגרתי, והוא גנב את ההצגה מהאוכל, הטלוויזיה, השיחה והשינה עצמה. ויונייה עז, אלגנטי מאוד, עם ארומה פרחונית ונפלאה שמשלבת גם דבש ומשמש, וטעם שיש בו לא מעט פרי (תפוח אדום, לימון, טיפה אשכולית ואגס) וקראמבל אפרסק, לצד חומציות בינונית וטובה. הצבע בכוס, אגב, זהוב להפליא. ויונייה מורכב ולא אגבי בכלל, שנותן הצצה ראויה ליינות בעבודת יד שעושה קויירון בעמק הרון – כולם מגיעים לכאן ביבוא "'ג'יאקונדה" (140 שקל).