וזהו סוף הזיכרון: הסרט "כאב ותהילה" של אלמודובר
אחרי כמה שנים של עליות וירידות, “כאב ותהילה” מחזיר את פדרו אלמודובר לשיאיו כבמאי. לא מעט בזכות אנטוניו בנדרס בתפקיד הראשי
מפתה לתת ל“כאב ותהילה” את התואר “סרטו האישי ביותר של פדרו אלמודובר”. מפתה אך שגוי. כל סרטיו אישיים ואוטוביוגרפיים במידה כזו או אחרת. אם רוצים לדקדק צריך לשים לב לפלאשבקים לילדותו של הגיבור המופיעים בסרט, שאינם מתיישבים עם סיפורי ההתבגרות שאלמודובר סיפר על עצמו בסרטים קודמים. אז זה סרט אישי או אוטוביוגרפיה דמיונית?
- הכל יחסים: הדוקו על רות וסטהיימר הוא שיעור ארוך במיניות
- אווטאר כבר לא: "הנוקמים" החדש הוא הסרט עם ההכנסות הכי גבוהות אי פעם
- הסרט "יסטרדיי": הטמבל על הגבעה חוזר
“כאב ותהילה” הוא אחד מסרטיו היפים והנוגעים ללב של אלמודובר בעשור האחרון, ואחרי כמה סרטים בהם עסק בנושא החביב עליו, דמויות נשיות במלודרמות עזות שהביאו לו את עיקר פרסומו ופרסיו (“חולייטה”, “לחזור”, “הכל אודות אמא”), הפעם הוא עוסק בעיקר בעצמו ובגברים בחייו, ובנושא השני הכי נפוץ אצלו: הקולנוע עצמו.
פדרו אלמודובר מביים את הסרט "כאב ותהילה". המנוע הוא רגשות אשם צילום: Pathe Film אנטוניו בנדרס, שזכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן האחרון בזכות תפקיד מפתיע בשבריריותו, מגלם את דמותו של סלבדור מאלו (ערבבו את האותיות ותקבלו את השם “אלמודובר”, עם קצת עודף) במאי קולנוע שסובל ממשבר יצירתי. ממש סובל: כל הגוף שלו כואב. בקושי הולך, בקושי עומד. התרופות לשיכוך כאבים משתקות לו את הרצון והיכולת ליצור וגורמות לו לתלות והתמכרות. עכשיו הוא זקוק לתרופות ולסמים כדי לשכוח מהכאבים ומרוחות הרפאים של חייו. הוא במאי שלא מביים, ולא מוכן יותר להיות בקשר עם הקהל, עד שסינמטק מדריד מזמין אותו להציג עותק חדש לסרט ישן שלו משנות ה־80, וסלבדור מבין שיש כאן הזדמנות להשלים עם השחקן הראשי של הסרט ההוא, שאתו לא היה בקשר ב־32 השנים שעברו מאז, אחרי שהסתכסכו בעת הצילומים.
32 שנים לפני “כאב ותהילה” יצר אלמודובר את “חוק התשוקה”, גם הוא סרט על במאי, גם בכיכובו של אנטוניו בנדרס, שהתגלה בסרטיו המוקדמים של אלמודובר לפני שעבר להוליווד וניתק מגע מהאיש שגילה אותו. “כאב ותהילה” מתכתב שוב ושוב עם “חוק התשוקה” ואולי רומז לפיוס של אלמודובר עם הכוכב הגדול הראשון של סרטיו, עם מי שהיה המוזה שלו, ושמנסה להגיד לנו שלפעמים גם במאים צריכים להתפייס עם סרטיהם הישנים. ואכן, יש משהו בוגר, מפויס ושקול בסרט של במאי שבעבר יצר סרטים פרועים ומלאי תשוקה. כיום, רגע לפני שהוא בן 70 הוא מאפשר לנפש לזמן אליה שלושה גברים שהיו ההשראה בחייו, ומגלה באיחור שהוא גם היה ההשראה שלהם.
אנטוניו בנדרס מתוך הסרט "כאב ותהילה". הופעה שברירית המרמזת על פיוס עם אלמדובר צילום: Pathe Film אלמודובר הגדיר את “כאב ותהילה” כחלק שלישי בטריפטיך שהתחיל עם “חוק התשוקה” ו”חינוך רע”. לא טרילוגיה, טריפטיך: כלומר שלוש ואריאציות על אותו נושא. כשמגיעים לשוט הסיום היפהפה של הסרט - בו מגלמת פנלופה קרוז את אמו של הבמאי בילדותו - ההבדלים בין הסיפורים שסיפר אלמודובר במשך השנים נעשים מובנים יותר וגורמים לצופים להרהר בפער בין זיכרונות, חלומות והזיות, וברישיון הפואטי שאמן מרשה לעצמו לקחת.
תחושת השיתוק הפיזי והיצירתי, המסע בין רגעים מעברו - שיחותיו עם אמו המתה, ביקור של מאהב ותיק, מסעות רגש שמנסים להתניע מחדש את תשוקת היצירה - גורמים ל”כאב ותהילה” להזכיר את “שמונה וחצי” של פליני, גם הוא על במאי שלא מסוגל לביים והזיכרונות רודפים אותו. אבל מבחינת טמפרמנט “כאב ותהילה” מזכיר יותר את סרטיו מסכמי־החיים של קורוסאווה.
בעוד סרטיו הקודמים של אלמודובר עסקו בחוסן, עוצמה וגאווה, המנוע של הסרט הזה הוא רגשות אשם, “אני לא אוהבת שאתה משתמש בדמות שלי בסרטים שלך”, מוכיחה אותו אמו המתה. והגיבור מבטיח לה שלא יעשה זאת, וכמובן משקר.
כתמיד אצל אלמודובר הסרט מתפקע מפריימים יפהפיים באדום, ירוק וכחול, אבל קשה שלא לשים לב להחלטה שלו לבצע מונולוג דרמטי, של וידוי אישי, העוסק בהתמכרות ושברון לב, על רקע מסך קולנוע שמבהיק בלובנו. כשהגיבור חושף את צפונותיו, אין לו צורך בקישוטים. הכל לבן. כאילו הסרט הזה עבורו ועבור גיבורו הוא חיפוש אחר אתחול, חזרה לנקודת מוצא ממנה יוכל לברוא את עצמו מחדש. כאב ותהילה הם הדברים שהשיג ב־21 סרטיו, שני הדברים שעכשיו הוא מבקש, באופן מייסר ומרגש, להיפטר מהם.
