"הייתי במאניה לסרוג": הפריחה המחודשת של סריגה ביד

בדירתה של דבורה דביר בתל אביב יש ערימות על ערימות של שמיכות סרוגות צבעוניות מרהיבות, שהיא סרגה במשך כ־30 שנה על בסיס יומיומי, 10 שעות בכל יום, ללא מטרות רווח. "הייתי באטרף, באמוק", היא מספרת. "אי אפשר היה להפסיק אותי. לא הייתי הולכת לחברות, לא עשיתי שום דבר מלבד הסריגה, זה היה טריפ בלתי ניתן לעצירה". כעת, אחרי שנים של סריגה למגירה, היא מציעה את השמיכות שלה למכירה באתר אטסי (DvoraQuilts).

סריגה היא אחת המלאכות הוותיקות ביותר בעולם, ובשנים האחרונות עשתה קאמבק, בין היתר הודות לאינסטגרם, שנתן חיים מחודשים למלאכות נשכחות רבות. ניתן לראות את הפריחה הזאת בארץ בפופולריות של סדנאות לסריגה, בכיבוש חנויות העיצוב בידי שטיחים סרוגים ובעלייתם של מותגים מעוצבים שעוסקים בסריגה, ובראשם "IOTA" שעושה חיל בעולם. בתוך כל זה נמצאת דביר, מנותקת מטרנדים ועובדת על משהו שכנראה אף אחד אחר לא עושה בישראל: שמיכות סרוגות, בדוגמאות שונות וקומפוזיציות מגוונות, בצבעים רבים ומרהיבים ובעבודת יד סיזיפית.

דביר. "היה לי חזון של קומפוזיציה שהייתי חייב לממש"צילום: אוראל כהן צילום: אוראל כהן

הסריגה מלווה את דביר (70) מילדות. "אמי היתה לוקחת אותי יד ביד לאורך רחוב בן יהודה לקנות חוטים שהביאו מפריז" היא נזכרת, "זו היתה תמיד גאולה עבורי". אבל אובססיית השמיכות החלה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שנפרדה מבן זוגה הראשון. "היה לי בן זוג לא מוצלח שלקח ממני את כל האנרגיות. כל הזמן היו צרות. אז סילקתי אותו והדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לחנות חוטים באבן גבירול. הנחתי את החוטים על רצפת הפרקט והיתה לי איזו סוג של התגלות, אאוריקה, התחילו להציף אותי קומפוזיציות ונכנסתי למאניה של סריגה".

במהלך השנים עבדה דביר בעבודות שונות: באל על, כאסיסטנטית באוניברסיטה וכמנהלת של לשכת שירות, ולכל אורך אותן השנים היא גם סרגה, וגם כמובן אחרי שיצאה לפנסיה. "מכרתי קצת שמיכות ונתתי קצת, אבל אלה היו ימים אחרים, לא כמו היום שאם את לא מוכרת את לא שווה. אני לא באמת יודעת להסביר למה עשיתי את זה, היה לי חזון של קומפוזיציה והייתי חייבת לממש אותו. הרבה שאלו אותי מה יוצא לי מזה והתשובה תמיד הייתה חדווה, אושר. זה גאל לי את הפנסיה".

את עדיין סורגת היום?

"לא. בשנים האחרונות הפסקתי וכרגע אני מתרכזת בכתיבה. אני כותבת כל מיני סיפורים ביוגרפיים שלי שנקשרים לסריגת השמיכות ולאנשים שהכרתי באותה התקופה, כמו חברות שקינאתי בהן ואז ירדו מנכסיהן או כאלה שהגיעו לבקר בתל אביב ורצו לאכול במסעדות יוקרתיות אבל לא ידעו לשים לימון על הדג. זו פיקנטריה של פולנים", היא צוחקת. "כמעט כל מי שרואה את השמיכות הן מעוררות בו זיכרונות. לבית של אמא או של סבתא. אז אני מנסה להעלות את הזיכרונות שלי על הכתב".