על פיסול הלואו-קוסט ומות התרבות

הימים ימי בחירות: בחירות בהנהגה כזו או אחרת, יש מי שידברו על בחירה בחזות שלנו בעיני עצמנו. לי זה ברור כאמן יוצר, שאנחנו האזרחים, בוחרים מדי יום בדמותנו, כעם וכמדינה, והדמות הזו משתקפת אלינו, קודם כל, מתוך המרחב הציבורי המשותף אותו אנו יוצרים: שכונותינו, קניונינו ורחובותינו – בהם כולנו מסתובבים במעגלים.

לא הופתעתי במיוחד מן החזות הקיטשית של ערינו - השיחים הגזומים בצורת חיות, המזרקות הצבעוניות ופסלי הנגנים המשובבים. טרנד הפיסול הנוכחי, מהווה בעיניי מסמר כמעט אחרון ב"ארון הקבורה" של התרבות והאמנות שלנו, שבשנים האחרונות מושטחות עד דק.

למעשה זהו גם ה"רחוב ללא מוצא" אליו הגענו כחברה. תרבות ה'ריאליטי', ה'כלום' ו'הסתם' הגיעה לצערנו, גם לאחד המקומות שהיו מוגנים בפניה: אל הפיסול במרחב הציבורי. במשך שנים, הפיסול שימש מעין חומת מגן בפני אותה שטחיות. הוא עורר מחשבה, השראה, דמיון, תפיסות עולם. במגמה הנוכחית, לטעמי, יש החמצה ענקית, בעיקר כלפי הדור הצעיר שלנו, שמבין היטב את המסר המזלזל המשודר אליו מן הרחובות.

הצליחו לחנכם לטעם רע

אם פסלי נגנים קלאסיים, בליווי מוזיקה קלאסית קלה לעיכול בכיכר עיר, הם הדרך שבה מבקשים לשקף את התרבות בעיני צעירי הפריפריה (המתוארים בכתבה כנלהבים מכך), הרי אולי עדיף היה שימשיכו להאזין רק כדברי הכתבה ל"בן-אלים והסטטיקים"... האם עד כדי כך אנו מזלזלים בבני הנוער שלנו, שאיננו מסוגלים להעביר להם, באמצעות הפיסול ברחובות, אמירות עמוקות ומעוררות מחשבה ואף בעלות ערך חינוכי.

כיכר בקרית ים צילום: שרון ינאי

פסל של דן רייזנר בחיפה. "המיית הימים" צילום: דן רייזנר

ניגע בנושא הכסף: המסנגרים על הטרנד מבהירים כי רוב פסלי הכיכרות הנוצרים כיום זולים ולכן ניתן ליצור אותם ובהמוניהם... למעשה, אנחנו מוכרים את העתיד שלנו כעם חושב ויוצר. האם לא מגיע לעם הספר/ אומת הסטארט-אפ יותר מאשר פיסול לואו-קוסט במחירי רצפה?

אם יש נקודת אור אחת בכל העניין, הרי שעמיתיי הפסלים מצליחים להתפרנס מהטרנד הזה, גם אם בתוך תוכם, אני רוצה להאמין, הם היו שואפים ליצירות בעלות אמירה מורכבת מעט יותר.

באירופה קיימת חקיקה המחייבת כל יזם הבונה בשטח ציבורי, שאחוז וחצי מעלות הפרויקט תוקדש להקמת פסל, שנבחן לפני אישור הפרויקט, בעיניים מקצועיות. גם בארצנו היתה תקנה כזו בעבר, אבל, למצער, בוטלה.

נדרשת אפוא מעורבות של המדינה בדמות רגולציה. אני קורא לחקיקה שתחייב להקדיש בכל שטח ציבורי או בנייה ציבורית, אחוז מסוים להצבת יצירת אמנות: פיסול, ציור, וידאו-ארט, שייבחן ויפוקח ברמה איכותית ואמנותית. ובנוסף, שבכל רשות מקומית, בוועדה שמאשרת הקמת פסלים, יישב איש מקצוע בעל מוניטין מתחומי הפיסול או האמנות החזותית בכלל. רק כך נשמור על תרבותנו ונציב יצירות המייצגות את העשייה האמנותית העשירה בישראל