האמנית לילך מרקמן: "אמנות היא הדרך שלי להתמודד"

כשלילך מרקמן החלה לתעד במצלמתה אותה ואת בן זוגה רז מתחתנים, היא לא תיארה לעצמה שהמציאות תעלה על כל דמיון ושהתא המשפחתי שלהם יעבור טלטלות וייקלע למצב של הישרדות. אחרי שש שנים של תיעוד נולד הסרט הדוקומנטרי "אבן, נייר ומספריים", שישודר מחר (21:00) ב־yes דוקו. "כשהתחלתי לעשות את הסרט, לא ידעתי לאן אני נכנסת", מספרת מרקמן. "זה נשמע קצת קיטשי, אבל זה תרפויטי להשתמש בחומרים אישיים יומיומיים כדי ליצור ולעבור סוג של סובלימציה של מה שקורה סביבי".

לילך מרקמן (משמאל) ובעלה רז ב"אבן, נייר ומספריים". "יצירה שהסיפור הוא הטריגר שלה"

הסרט נפתח ביום החתונה של לילך ורז בקיבוץ. הם מתמסדים, בונים בית, עוברים טיפולי פוריות ונולדים להם תאומים. נור נולדת בריאה וים עם מום בלב. בהמשך הוא עובר ניתוחים וטיפולים ומוחזק בבית בבידוד יותר משנתיים. כשנדמה שהכל מתחיל להסתדר, רז חולה בסרטן ומלחמה חדשה נפתחת. "זה התחיל כפרויקט אמנותי לגמרי, אבל אז החיים קיבלו תפנית ונתנו לו משמעויות אחרות. לא העלינו בדעתנו את הדברים שיכולים לקרות".

מרקמן היא אמנית פלסטית בינתחומית, בוגרת תקשורת חזותית בבצלאל ומכללת בית ברל, שבין השאר יצרה פסלים עבור גני הסיפור בחולון. בהמשך דרכה היא פנתה ללימודי קולנוע, ובימים אלה עובדת על סרט חדש המערב ענייני מגדר, היסטוריה ואמנות. "הלכתי ללמוד קולנוע לא כדי לעשות קולנוע מיינסטרים ולהשתלב בתעשייה אלא כעוד כלי להבעה". רז בעלה מתעסק בצילום.

הגוף סטטי, הרקע משתנה

מהפריים הראשון של "אבן, נייר ומספריים” ברור שלא מדובר במסמך תיעודי מצולם רגיל אלא ביצירת אמנות. היא משלבת בו אלמנטים חזותיים, ובהם פסלים, רישומים, כיתובים, שהופכים לחלק חי ביצירה, ומלווה אותו בשיחות שמתקיימות בין בני הבית, ולא ב־voice over כמקובל.

"זו בחירה אמנותית כי הסרט הוא לא דיווח עיתונאי או רפואי עם אבחון כזה או אחר. אני רוצה לתקשר עם הצופה המדומיין שלי, שיתחבר אליי ולקושי שלי באופן אוניברסלי, לאו דווקא כי גם הוא חולה, זה יכול להיות כל קושי. שנינו אמנים ועניין אותנו לעשות פרויקט שבוחן מה קורה כשמצלמים גוף שנמצא כל הזמן באותה הסיטואציה אבל הרקע משתנה. בדרך כלל הרקע סטטי והדמויות נעות בתוכו.

"התחלנו לבנות בית ולמונח בית יש הרבה עוצמה וכוח. זה נראה לי לוקיישן מתאים לניסיון לראות מה קורה לגוף כשהבית סביבו הולך ונבנה. רז היה בריא ואף אחד בכלל לא חשב על דברים שעלולים לקרות, אלה שבסוף לקחו את הסרט לכיוון אחר".

אבל למרות ההתפתחויות המטלטלות, מרקמן לא העלתה בדעתה להפסיק לצלם, גם ברגעים הקשים ביותר. "האמנות היא הדרך שלי להתמודד, וכל עוד המציאות קשה אני צריכה את הכלי הזה. יש אנשים שמתמודדים דרך אמונה ותפילות, יש שמשנים את אורח החיים. אני מציעה לעבד לחומרים אמנותיים".

מתוך הסרט. "אלבום משפחתי לא סטנדרטי"

אף שהמשפחה גרה בקיבוץ ומוקפת באנשים קרובים, אף אחד מהם לא מופיע בסרט. "זו בחירה עם רציונל שהיה מעוגן במציאות שאנו חיים בה. לים אסור היה להיות בחברת ילדים אז נמנענו מאינטראקציה עם אנשים. הקיבוץ הוא מסגרת חשופה במיוחד שבה כולם יודעים על כולם וכולם נכנסים לחיים של כולם, אז באופן עוד יותר נוקשה היינו צריכים ליצור הפרדה ובאמת הרגשנו בבידוד".

"עירום הוא דרך הבעה"

מלבד העובדה שהסרט כשלעצמו אישי וחושפני מאוד, בחלק מהתמונות בו נראים בני הבית בעירום מלא או מוצגים רגעים קשים בתהליך ההחלמה של רז. "לא קשה לי עם החשיפה. אני אמנית אז אני תמיד משתמשת בחומרים האישיים שלי. לרז קצת יותר קשה. אבל הפרויקט הזה הוא המשך למה שאני עושה כל החיים, ואני רוצה מאוד שהסרט ייתפס בקונטקסט של יצירה שהסיפור הוא הטריגר שלה".

אחת הסצנות המצמררות ב"אבן, נייר ומספריים" נפתחת בבנה התינוק שוכב אחרי ניתוח לב מחובר לצינורות, כשמרקמן עצמה מאחורי המצלמה. "אני מודעת לעובדה שמבחוץ זו נראית אטימות רגשית, אבל דווקא משום שהיה לי כל כך קשה, בחרתי קצת להסתתר ולהתרחק. זו הדרך היחידה שלי להתמודד עם הרגע הזה, סוג של הגנה מהכאב המיידי. הקושי הנפשי היה עצום".

חשבת על זה שאולי הילדים יכעסו שחשפת אותם?

"זה עלה כמובן אבל אני מחנכת אותם לאמנות, הבעה ותיעוד מגיל צעיר, ומניחה שמישהו מהם ימשיך את דרכי ויהיה מורגל בחשיפה, שהיא לא בהכרח שלילית. אני לא רואה בצילומי עירום משהו רע אלא דרך הבעה, ומתוך הסרט עולים דברים יפים כמו האהבה והחיבור בינינו. אני מעבירה להם מורשת ואלבום משפחתי לא סטנדרטי, אבל אנחנו גם משפחה לא סטנדרטית".