עוד חוזר הבלוז: סרט הפולחן עובר לבמה

"לחימה היא המצב הקבוע של החברה הישראלית", אומר הבמאי תום ווליניץ, שהעיבוד הבימתי שלו לסרט הקאלט משנות השמונים "בלוז לחופש הגדול" יעלה מחר בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. "זה נושא שהיה רלבנטי אז ולגמרי רלבנטי היום, לא נעשה בו שינוי סטטוס".

מתוך החזרות להצגה, שתעלה מחר בסמינר הקיבוצים. "יצירה בפני עצמה, לא מחווה או נוסטלגיה" צילום: תום וויליניץ

הסרט, שנוצר בידי רנן שור ודורון נשר בשנות השמונים, היה אירוע בולט בתקופה שחונה בקולנוע הישראלי. הוא מספר על קבוצת שמיניסטים תל־אביבית בעיצומה של מלחמת ההתשה, שמתבשרים שחברם נהרג בתאונת אימונים, ומחליטים להפוך את טקס הסיום של בית הספר למופע מחאה פציפיסטי. "בלוז לחופש הגדול" שחט פרות קדושות, הטיל ספק בגיוס לצבא והעז לעשות פארודיה על הסיסמה "טוב למות בעד ארצנו". הביקורות שיבחו, הממסד פחות.

"זה סרט מכונן", אומר ווליניץ, שהיה בן 3 כשעלה לאקרנים. "הוא פותח את כל השאלות החשובות ומערער את המובן מאליו. הוא מדבר על האינרציה של החברה הישראלית, שמשפיעה על קבלת ההחלטות החשובות שלנו ואנחנו לא מטילים בה ספק. נפתחת בו שאלת הגיוס, ומה זה להיות אדם מחאתי. היו שאמרו שארל'ה שכטר (דמות הפציפיסט) קורא לסרבנות, ומנגד כאלה שאמרו שזו התרפסות, כי בסופו של דבר מי שמוחה גם מתגייס. יצירה שמעוררת ויכוח ומציפה שאלות היא יצירה חשובה, וזו הסיבה שהפכה לקאלט".

אף שנחשב לסרט פולחן, ואף זכה לשחזור קולנועי ב־2016, ווליניץ רוצה שיתפסו את העיבוד שלו כהצגה עצמאית: "זו יצירה שעומדת בפני עצמה גם לצופה שלא ראה את הסרט. זו לא מחווה לסרט ולא הצגת נוסטלגיה". העיבוד, הוא מספר, נעשה בלייב תוך כדי החזרות: "חלק מהמשתתפים פגשו את הטקסט בלי להכיר את הסרט. זה העלה דעות וויכוחים בשטח והרבה מהטקסטים השתנו בהתאם. הסרט מדבר על מצב של לחימה מתמשכת שלא נעשה שום מאמץ כדי לסיים אותה, וזו המציאות שאליה מתגייסים הצעירים. בהצגה עולה השאלה באילו נושאים מותר לגעת בזמן לחימה ואם אפשר לפגוע ברגשות הקהל. בני נוער רוצים לדבר על חוויה אישית, אבל מצנזרים את עצמם בשם הממלכתיות במדינה שלא ניתן לקיים בה את האמנות שלהם".

ווליניץ. "הגיוס הוא שאלה שחשוב להציף" צילום: אוראל כהן

דבריו של ווליניץ מהדהדים לתוך המציאות הישראלית, וקשה שלא לחשוב על התיקון לחוק הנאמנות בתרבות. "זה חוק שאומר שאתה יכול לעשות אמנות אבל לא יכול לפגוע בסמלי המדינה. אבל אלה החיים שלי, אז על מה אני אמור ליצור? עם זאת, מה עם הרגשות של ההורים השכולים? זה בעצם להגיד שהילד שלהם מת לחינם? זה קונפליקט שחשוב להציף".

ווליניץ, בנו של דליק ווליניץ, סיים את לימודיו בסמינר הקיבוצים לפני חמש שנים. מאז כתב וביים את "וונדי ופיטר" למבוגרים, המחזמר "המלך שאול" בצוותא, הצגות ילדים דו־לשוניות באלמינא, ויביים את "המחכה לאהבה" שיעלה במרץ בצוותא.

על מה שמת דגש בעיבוד לתיאטרון?

"היה צריך להצדיק את המעבר בין המדיומים, והתמקדתי בשאלת הגבולות של האמנות. הכנסתי למנהלת בית הספר משפטים כמו 'אני לא אגיד לכם איך לעשות את המופע אבל אני לא צריכה לממן את זה', פרפרזות שקרובות מאוד לשיח של היום. גם הקצב של ההצגה גבוה יותר ומתאים לקהל של היום. הסרט השתמש בקולנוע כדי לספר את הסיפור, ואנחנו הפכנו את מרגו לבמאי תיאטרון שמספר את הסיפור ומתייחס למה שקרה ב־50 השנים האלה".

רוב השירים הידועים נכללים בעיבוד ורק זכו לעדכון. "כשהשיר 'טוב למות בעד ארצנו' נוגן אז, אנשים יצאו בזעם מהאולם. היום בשביל ליצור קונפליקט צריך פרובוקציה, ולכן היינו צריכים להחריף אותו. שזרנו עוד שירים מהתקופה שקצת מוצאים מהקשרם בשביל האמירה, כי אם הקהל לא יזוז בכיסא לא יעלו אצלו שאלות".

ווליניץ מתייעץ לא מעט עם אביו, שקרא את המחזה והגיע לחזרות. "הוא עצמו היה בכיתה י"ב במלחמת ההתשה והתגייס לתוכה, אז הוא סיפר לשחקנים מה היו הדילמות של בני הנוער בתקופה ההיא".

האם התיאטרון הרפרטוארי ב־2018 היה מכניס לתוכנית שלו הצגה כזו? "מי שיש שלו ביצים שייקח את ההצגה הזאת הלאה. היא עוברת בקלות על החוק של מירי רגב, חוק ההתחנפות שכולו תלוי אינטרפרטציה. אני עושה פרובוקציה בכוונה ויכול להיות שיהיו מי שיראו את זה כפגיעה בסמלי המדינה, אבל זה הפוך על הפוך כי זו אמנות".