אביב גרינברג הופך חומרי ניקוי לאמנות ומפנה זרקור ל"לכלוך" של החברה הישראלית

במיצבים של האמן אביב גרינברג אפשר להבחין כבר מרחוק: הם גדולים מאוד, צבעוניים מאוד ואטרקטיביים מאוד. כשמתקרבים ומגלים שכל הצבע הזה נוצר באמצעות שורות שורות של בקבוקים המכילים בסך הכל חומרי ניקוי, נוצר אפקט של הפתעה, כי זה בערך הדבר האחרון שמצופה ממנו לשמש כחומר גלם של יצירת אמנות.

בתערוכה החדשה, “הסבון בכה מאוד” (גלריה על הצוק בנתניה, עד 17 בנובמבר), מציג גרינברג מיצב גדול עמוס בקבוקים של חומרי ניקוי בצבעים זרחניים, שלפניהם כמו זנב ענקי של טווס עשוי מחובטי אבק. התערוכה, שאצר ד”ר גיא מורג צפלביץ’, מנסה להפנות זרקור אל העיסוק בניקיון והלכלוך בחברה הישראלית בכלל ובאמנות הישראלית העכשווית בפרט. לצד גרינברג מציגים בה כ־25 אמנים נוספים כמו זויה צ’רקסקי, ורד אהרונוביץ ומיכה קירשנר.

מיצב מצינורות שקופים, צבעים וחומרי ניקוי בתערוכת הגמר של גרינברג בשנקר צילום: אלירן דהן

הרומן של גרינברג (27) עם חומרי ניקוי החל כבר לפני כעשר שנים. “שירתתי בצבא כמפקד בכלא 4”, הוא מספר, “הדבר היחיד שאפשר היה לעשות עם החיילים בין ארבעת הקירות של הכלא הוא מסדרי ניקיון. היינו עושים לפחות שניים כאלה ביום, אבל אף פעם אי אפשר באמת לנקות את המקום הזה. הכל הרגיש תמיד מלוכלך”.

אחרי שחרורו מהצבא התקבל גרינברג למחלקה לאמנות רב־תחומית בשנקר. כבר בשנה השנייה ללימודיו הציג תערוכת יחיד ובה 14 ציורי דיוקן גדולים, מה שבעצם הוביל אותו לזנוח את הציור ולנסות לעבוד בתלת־ממד. “עסקתי בציורים האלה הרבה בדימוי של שרשרת מסוימת, ובראש ניסיתי כל הזמן להעביר אותה לפורמט תלת־ממדי. קניתי צינורות שקופים חלולים בכמויות מטורפות והתחלתי לשחק עם האופציות שחבויות בחומר הזה. העבודה הראשונה שלי איתם היתה בשתי וערב. אל תוך הצינורות הכנסתי את צבעי האקריליק שאיתם הייתי מצייר ואטמתי אותם, כך שהם הכילו צבע טרי”.

השפעה סביבתית

בשנה השלישית ללימודים גילה במקרה את האופציות החבויות בחומרי הניקוי. “חיפשתי פתרון לצבע, כי האקריליק, גם אם אטמתי אותו, עשה כל מיני דברים שלא רציתי שיעשה. באחד הביקורים במכולת השכונתית נעמדתי מול מדף חומרי הניקוי והבנתי שהנה, כל הדברים שאני מנסה להגיד ומסתבך איתם, כבר נמצאים שם בתוך הצבע. התחלתי להשתמש בהם כמילוי לצינורות ובהמשך התחלתי להציג את בקבוקי החומר עצמו ליד העבודות”. עבודות שעשויות מבקבוקי החומר עצמו הציג גרינברג לראשונה בתערוכת הגמר שלו בשנקר לפני שנתיים. “זו היתה מבחינתי הפעולה האמנותית הראשונה שאני יכול לעמוד מאחוריה”, הוא מסביר. “את הפורטרטים שעשיתי בעבר ניסיתי לפרק למשהו פיסולי, מעין טווס זכרי על רקע של מבחנות שמלאות בחומרי ניקוי שיוצרות כמו דימוי אקזוטי של שקיעה”.

מיצב מצינורות שקופים, צבעים וחומרי ניקוי בתערוכת הגמר של גרינברג בשנקר צילום: אביב גרינברג

מאז עברו שנתיים וגרינברג לא נח לרגע. הוא הציג תערוכה בגלריה תיאטרון החנות, יוצר שיתופי פעולה עם מותגי אופנה וחברות מסחריות, כיכב בחממת האמנים ביריד צבע טרי האחרון וגם פותח את הסטודיו־דירה שלו בדרום תל אביב לסיורים, ובצדק: מדובר בחלל יוצא דופן, מלא עבודות ופריטים שגורמים לו לא ליפול מכל גלריה רשמית לאמנות. “המקום שבו אני חי ועובד משפיע עליי. את החומרים אני קונה בחנויות באזור, וגם האוכלוסייה שנמצאת כאן, אם אלה מהגרי עבודה או מבקשי מקלט, לצד העוני, האלימות והנרקומנים — משפיעה עליי”.

באמצעות חומרי הניקוי אתה מנסה “לנקות” את הסביבה?

“לא לגמרי. ההתעסקות בצבע מגיעה גם ממקום סוציולוגי. אמנות מתהדרת בצבעים שלה, אבל היא עושה את זה במגרש המשחקים של האדם הלבן. אני לוקח את הצבע הזה ומראה שיש בו גם משהו קצת רעיל, קצת כימיקלי. יש לי אהבה גדולה לצבע, אבל עם הזמן החיפוש שלי את הצבע נהיה מוגזם. וזה הפוך ממה שקורה בעולם של חומרי הניקוי, שם יש תמיד חיפוש אחרי הלבן המוחלט”.

אביב גרינברג בסטודיו. “הכל תמיד הרגיש לי מלוכלך” צילום: נמרוד גליקמן

ישראל מאתגרת

במקביל, מסביר גרינברג, הוא מנסה באמצעות עבודותיו גם לעסוק בשאלות שמעסיקות את האמנות הישראלית כבר כמה עשורים. “אני אוהב את המקום של לקחת משהו חסר חשיבות, זול, ולהפוך אותו ליצירת אמנות. אני טוען שאין בעיה לדבר על דלות — אבל האמנות לא בהכרח צריכה להיות דלה בשביל זה”.

אתה מתפרנס כיום מאמנות?

“אני מאוד מנסה. אני שמח כמובן להציג בגלריות ואשמח להציג במוזיאונים, אבל לא פוסל גם שיתופי פעולה עם חנויות בגדים או קונדיטורים. אלה שיתופי פעולה שמאפשרים לאנשים לראות ולהכיר את האמנות. בארץ קשה למכור אמנות, בעיקר כזו שהיא מעבר להדפסים או צילומים, אבל זה מאתגר אותי”.