אלי פטל מתחקה אחר שורשיו בתערוכה בארה"ב

עובדה בירוקרטית שולית - ששמו של האמן אלי פטל בתעודת הזהות אינו זהה לשמו בדרכון, היא המפתח הרעיוני לתערוכת היחיד הנוכחית שלו “Broken Cisterns” המוצגת בימים אלו באוניברסיטה האמריקאית־יהודית AJU שבלוס אנג’לס. בדרכונו מופיע השם אליהו פתאל על שם סבו שהיגר מעיראק לפלסטינה־א”י בשנת 1942, ולא אלי פטל. “לא ברור איך השינוי בתעודת הזהות התרחש ועל דעת מי”, אומר פטל. בתערוכה הנוכחית, שבאוצרות לאה אביר ורותם רוזנטל, בחר להציג תחת שמו בדרכון. עבורו זו עבודת אמנות בפני עצמה, ובמקביל להיותו אמן ישראלי, הוא מציג את הזהות היהודית־עיראקית שלו ודן במורכבות הגלומה בשאלת הזהות הישראלית.

תשע שנים של שתיקה

פטל (44), ראש מחלקת אמנות פלסטית בבצלאל, מתחיל את השנה השמינית והאחרונה בקדנציה שלו. “כשנכנסתי לתפקיד בבצלאל, הבנתי שייקח לי זמן עד שאציג שוב”, הוא אומר, “בזמן הזה עסקתי בניהול המחלקה ובשאלות הפדגוגיות של לימודי האמנות”. תערוכת היחיד הקודמת שלו נקראה “תשע באפלה” והוצגה בגלריה דביר, “אימצתי אז את הכותרת והחלטתי שתשע שנים לא אציג. עכשיו תשע השנים הגיעו לסיומן”.

מתוך התערוכה של פטל, “Broken Cisterns”. עוסקת בפופולריות של היהדות והמסורת צילום: מיכאל אנדרווד

הצגת תערוכה במקום מרוחק כל כך, שייתכן שאף אחד מהאנשים שמכירים את יצירתו לא יחשפו אליה, וכן המרחק של תשע השנים מאז התערוכה הקודמת, היוו תשתית לתערוכה הנוכחית בכלל, ולעבודה מתוכה, “היהיה”, בפרט. מילת שאלה שמופיעה במקרא פעם אחת ביחס לאירוע שקרה בעבר ובפעם השנייה ביחס לאירוע שעשוי לקרות בעתיד. פטל חוקר ומפסל במילה רבות במשך הקריירה שלו. הפעם המילה מוצגת באופן כזה שהמבקרים יכולים לראות רק פרטים ולא את המכלול, מחוץ לגלריה, בבניין ספריה מרוחק וביער הממוקמים בתוך מחנה נוער. האותיות מפוזרות כמקבצי חרוזים, החוק המארגן של העבודה הוא שלא ניתן לראותה.

“משמעות השם פתאל קשור לפיתול ולמלאכת עשיית פתילי נרות מבדים. אצל עיראקים שמות המשפחה הם לפי העיסוק”, מסביר פטל. “בשלבי התכנון של התערוכה, ניסיתי לחשוב מה מחזיקה בעיניי היום יהדות ומסורתיות ברמה הפופולרית. ניסיתי לדמיין את האוניברסיטה העשירה של יהדות אורתודוקסית־רפורמית שהזמינה אותי, יהדות ליברלית שבה נשים חובשות כיפה והולכות עם כלב, ז’אנר אחר לחלוטין של יהדות שמזרחים פה צוחקים עליו וחוטפים ממנו חלחלה”.

פטל (בתמונה): כשנכנסתי לתפקיד בבצלאל, הבנתי שייקח זמן עד שאציג שוב. עסקתי בניהול המחלקה ובשאלות פדגוגיות של לימודי אמנות" צילום: עמית שעל

מצווה לכושר גופני

אחת העבודות המרכזיות בתערוכה היא עבודת וידיאו שנקראת “מה למעלה ומה למטה”, בה מקריא פטל את תרי”ג מצוות תוך כדי ריצה, בקרקעית מכנסי ג’ינס כחולים העומדים בחלל. בעבודה רואים את רגליו של פטל רצות על מדרכות תל אביב בלילה שתוך כדי ריצה מקריא את המצוות. מדי פעם ראשו צץ. “תרי”ג מצוות קשור במשפחתי לטקס חניכה”, הוא מסביר, “והעבודה הזו קשורה לאהבה שלי לריצה ולהיפ הופ. רציתי להשמיע את הקול הדובר שלי”, אומר פטל, “הטקסט מעניין אותי כהופעה של מערכת חוקים מופרעת שאני אולי מקיים ממנה 5%, וזה רק באקראי, כיוון שאני לא שם לב. הפכתי את הטקסט הזה לחוויה גופנית שלא על דרך השינון והלימוד, אלא מתוך ניסיון לפתח מערכת יחסים סופר פיזית. להגיד את הדברים מתוך הבנה גדולה, לאו דווקא מתוך מקום מאשרר או מקיים, אלא מתוך מאמץ גדול של נשימה ודיבור. עד כמה שהיכולת שלי להגיד את המצוות מוגבלת אחרי שעה של ריצה, היא עדיין גדולה יותר מהיכולת לקיים אותן”.

פטל מעיד על עצמו שהוא אדם ש”נותן לצירופי המקרים להשפיע” עליו. דוגמה לאחד כזה, שאירע בדרך ללוס אנג’לס ואף עיצב חלק מהתערוכה, התרחש בשל טעות ברישום כרטיס העלייה למטוס, אז המילה יהודי הודפסה לצד שמו: “אליהו פתאל יהודי”. פטל עוכב בשדה התעופה ונאלץ להסביר לפקידי שדה התעופה שהמילה “יהודי” היא טעות. הוא עשה זאת כשבמזוודתו עבודה מקופלת בשם “כלי קיבול”, ש”נולדה מהשאלה איך ניתן להעביר מטוס בתוך מטוס”. פטל לקח איתו ציור של מטוס חבול ושבור, בגודל טבעי כמעט, על גבי נייר ענק וקרוע שאורכו 14 מטר. “הנייר טופל כך שנראה ששהה בקרקעית האוקיינוס במשך כמה עשורים לפחות ואז נמשה והוצג כפריט ארכיאולוגי”, מסביר פטל. “לקחתי את העבודה הזאת בתוך המטוס, וכמו הברחתי מטוס בתוך המטוס. מטוס הוא למעשה כלי קיבול, מעין כד שמעביר אנשים, רעיונות וסחורות בין מקומות ובעיני זה דימוי יפה לקשרים. כמו היהדות שעוברת ממקום למקום”.