רביצה למרחקים ארוכים: ספר חדש משבח את הנטייה האנושית למנוחה

אין אדם העוסק בספורט שאינו מכיר את התחושה הבאה: אתם נמצאים רגעים ספורים מיציאה לפעילות גופנית, ממש על מפתן הדלת, אולם ההתלהבות לא שם. כל מה שמתחשק לכם הוא לחזור למיטה ולהמשיך לנמנם. אולי זו עייפות גופנית שנובעת ממחסור בשעות שינה, ייתכן שהמתח בעבודה פשוט התיש אתכם הפעם, לעתים זה מזג האוויר הסוער שמכריע לטובת תפנוקי הבית, חוסר החשק הזה מלווה תדיר ברגשי אשם. אבל אם תספרו על כך לפרופסור האמריקאי הנודע דניאל ליברמן, סביר להניח שהוא יגיד לכם לשחרר. שחוסר החשק שתקף אתכם הוא לחלוטין טבעי ובעצם זה חלק מהיותכם בני אדם.

ליברמן (56), רץ מרתונים חובב, הוא ביולוג אבולוציוני מאוניברסיטת הרווארד שמחקרו “ריצת סיבולת והתפתחות האדם” מ־2004 עורר תשומת לב בינלאומית כשטען כי בקרב ממלכת החי בני האדם הם המותאמים ביותר לריצה למרחקים. המחקר התפרסם בכתב העת המדעי היוקרתי “Nature” תחת הכותרת “נולדנו לרוץ”, ובעקבותיו נהפך ליברמן לדמות מרכזית ברב־המכר של כריסטופר מקדוגל באותו שם (בעברית בהוצאת “אחוזת בית”).

אבל בספרו החדש Exercised: Why Something We Never Evolved to Do Is Healthy and Rewarding (“מאומנים: מדוע משהו שמעולם לא התפתחנו לבצע הוא בריא ומתגמל”, הוצאת Pantheon) הוא מציג כמה תיאוריות מדעיות שמפריכות חלק מהתפיסות הרווחות, וכבר מעורר פולמוס בקהילת הרצים.

הטענה המרכזית של ליברמן עולה מיד עם קריאת שמו של הספר: בני האדם לא נועדו לעסוק בפעילות גופנית.

בני הטרהומרה,“שבט הרצים" ממקסיקו. “עבורם הריצה היא סוג של תפילה רוחנית לאלוהים" צילום: ESPECIAL

במחקריו הוא מבצע הבחנה בין הפעילות הפיזית ההכרחית לקיום: לשרוד סכנות, להשיג מזון, להפוך חומרי גלם למזון, או להשתמש בגוף ככלי כדי ליצור לעצמם בתים, לבוש, מקורות קיום ואחר כך כסף - שבזה עסקו בני האדם במשך רוב שנות קיומו של המין האנושי; לבין פעילות גופנית וולונטרית כמו ספורט והתעמלות שבה עסקו בני האדם משחר ההיסטוריה אך מסיבות אחרות לגמרי של הנאה, תחרות, יצירת קשרים חברתיים, משחק ושיפור הכושר. בראיון ל”כלכליסט” פוסק ליברמן: “הבחירה לרבוץ על ספה במקום לצאת לרוץ היא בסך הכל תגובה אבולוציונית שמטרתה לחסוך באנרגיה ובהוצאה קלורית. אין שום סיבה שנרגיש כי משהו לא בסדר איתנו או שאנחנו לא נורמליים מכיוון שאנו מבקשים להימנע מפעילות גופנית”.

במובנים היסטוריים והישרדותיים כל תזוזה שאינה נחוצה לקיום, מיותרת ובעלת פוטנציאל מזיק, טוען ליברמן. בעולם הקדום בני אדם נאבקו בכל יום כדי להשיג כמות מספקת של קלוריות שפשוט תעזור להם לשרוד, וזו היתה משימה קשה דייה. מלבד מחקר של מידע תיאורטי שהה ליברמן לתקופות ממושכות בקרב שבטים שעדיין מנהלים אורח חיים “פרימיטיבי”, ועבורם לכל פעולה פיזית יש מטרה קיומית ברורה או צורך חברתי. הוא מספר שכשהיה יוצא מדי בוקר לריצותיו, ספג מבטים תמהים ולעתים אף עורר גיחוך אצל בני השבטים שלא הבינו מדוע לעזאזל האיש הלבן והמשונה הזה מכלה לשווא את כוחותיו. בזמן שהותו לצדם מעולם לא הבחין או תיעד אותם מבצעים פעילות גופנית תחת ההגדרה המוכרת לנו כספורט.

פרופ' דניאל ליברמן: "הבחירה לרבוץ במקום לרוץ היא תגובה אבולוציונית שמטרתה לחסוך באנרגיה. אין סיבה לרגשי אשם על הימנעות מפעילות גופנית" צילום: ויקיפדיה

הספר החדש שלך לא שומט את הקרקע מתחת לתיאוריה שאתה פיתחת על פי “נולדנו לרוץ?”

“בני האדם כן נועדו לרוץ”, הוא מסביר, “פשוט לא למטרת כושר גופני ושמירה על הבריאות”.

בני השבטים שאותם חקר ליברמן נדרשים לפעילות פיזית בלתי פוסקת וצועדים בממוצע כ־8 ק”מ ביום (כ־10,000 צעדים, המספר המומלץ על ידי גופי הבריאות העולמיים). העולם המערבי כיום מהונדס כך שנידרש לזוז כמה שפחות, וב־100 השנים האחרונות הספורט הוא למרבה הצער נחלתו של קומץ מאוכלוסיית העולם שבעצם קפאה מתנועה. על כן, אין זה פלא שהמאבק בהשמנת יתר ובמחלות, שניתן היה למונען באמצעות פעילות גופנית (בערך כ־75% מהמחלות), מעסיק אותנו רבות. ליברמן אומר שהוא חלילה לא קורא להימנע מפעולה כה בריאה, אלא מנסה להשמיע קול שפוי שנועד למתן את הזלזול באלו מאתנו שבוחרים אחרת. “הבחירה שלא לבזבז אנרגיה”, הוא אומר, “היא בסך הכל הדבר הטבעי ביותר בעולם”. מה שפחות טבעי וחדש למין האנושי, הוא מדגיש, הוא דווקא הבחירה המודעת להיות פעילים. “פשוט לא התפתחנו באופן הזה”.

מבחינתו, הדרך שבה הפעילות הגופנית מוצגת ומשווקת במערב כשלה לחלוטין, וראיה לכך היא העובדה שמרבית אוכלוסיית בעולם עדיין בוחרת שלא לנוע. “אצלנו בארה”ב, למשל”, הוא מסביר, ”מחקרים מראים שרק 20% מהאמריקאים מצליחים להגיע לכמות השבועית המומלצת של פעילות גופנית שהיא כ־150 דקות. זה בסך הכל דורש 21 דקות ביום שיכולות להוריד את שיעורי התמותה בעשרות אחוזים ולחסוך מיליארדי דולרים”.

וכיצד בכל זאת גורמים ליותר אנשים להיות פעילים בעידן המעודד אי־תזוזה? “לא כל אחד צריך לרוץ מרתון ולהיכנס לספורט בכל הכוח”. ליברמן משוכנע שכפי שלימוד קריאה וכתיבה הפך לחובה ולחלק מהגדרתנו כבני אנוש, כך צריך להיות גם היחס אל הפעילות הגופנית. להפוך אותה להכרח, אך גם לוודא שהעיסוק בה יהיה חברתי, מהנה ומתגמל. במחקריו הוא גילה כי מסעות הציד הקדומים שימשו גם לשכלול היחסים החברתיים. הפן החברתי בעיניו “הוא אחד המפתחות הפוטנציאליים להעלאת קרנה של הפעילות הגופנית בעתיד”.

איך כל זה מתיישב עם רב־המכר של מקדוגל שעוקב אחרי בני הטרהומרה, “שבט הרצים” המפורסם, השוכן ברכסי הסיירה מאדרה שבמקסיקו ולו מסורת ריצה ארוכת ימים? הספר מבסס את התיאוריה שעל פיה ריצה היא דבר מולד בנו שנשכח ונזנח עם השנים, ועם הנוחות שחדרה לחיינו. “עבורם הריצה היא סוג של תפילה רוחנית לאלוהים”, מסביר ליברמן, “הם רצים כי אכפת להם. ולמרות מה שנהוג לחשוב עליהם, מרביתם בכלל אינם רצים טובים והם ממש מתקשים לעשות זאת. אבל יש לנו המון מה ללמוד מהגישה שלהם”, הוא מסכם, “מה יקרה אם אנשים בישראל יחשבו, למשל, על פעילות גופנית כעל סוג של תפילה? תפיסה כזו תהיה משנת מציאות”.