אימון מתקדם: מורידות את המסכה ויוצאות לריצה

זה לא מחזה נדיר או יוצא דופן. בעשור האחרון הנוכחות הנשית בענפי ספורט הפנאי הפופולריים כמו רכיבה, ריצה, שחייה, טריאתלון והליכה גוברת בקצב מסחרר בישראל ובעולם המערבי. “לשמחתנו, אנו מזהים בחודשים האחרונים גידול בענף גם בקרב נשים וילדות”, אומרים באיגוד הטריאתלון הישראלי. “להערכתנו, הן מצאו בספורט מפלט מצוין בימי הסגר ונדבקו באהבת הענף”. השנה, למרות הקורונה , חלה עלייה במספר הנשים שנרשמו לאיגוד.

הסקר המקיף ביותר שנעשה בתחום הריצה - The State of Running מ־2019, שמעבד נתונים של יותר מ־107 מיליון תוצאות מתחרויות ריצה חובבניות שהתקיימו ב־32 השנים האחרונות בכל העולם - מאשר את התחושה שעולה מן השטח: “לראשונה בהיסטוריה, ישנן יותר נשים שרצות מגברים”. נכון לשנת 2018, כך נטען בסקר, 50.24% מסך הרצים היו בעצם רצות.

נשים רצות בתל אביב. העובדה שהרחובות היו ריקים הגבירה את תחושת הביטחון צילום: דנה קופל

כשזו התמונה הכללית אולי לא צריך להתפלא מנתוני הדו”ח שאותו פרסמה אפליקציית סטרבה (strava) - פלטפורמת הניווטים, מדידת המרחקים וההישגים הפופולרית בעולם - שמצביע כי ב־2020, על אף מורכבותה וקשייה, חווה ספורט הפנאי העממי הנשי פריחה חסרת תקדים. סטרבה, אשר לשירותיה היו רשומים השנה 72 מיליון משתמשים, דיווחה על יותר ממיליארד “פעילויות” שהועלו ב־2020. מספר הרכיבות והריצות שתועדו ביחס לשנה שעברה כמעט שהכפיל את עצמו, ומספר ההליכות קפץ פי שלושה. “לא ראינו דבר כזה בעבר”, אומר סימון קלימה, מנהל השיווק הבינלאומי של סטרבה, “אלה נתונים חסרי תקדים שעקפו את כל התחזיות שלנו”.

בחזית הבום ניצבו הנשים. על פי נתוני סטרבה, שיעורי הפעילויות הספורטיביות שהעלו לפלטפורמה נשים קפצו בשיעור בלתי נתפס של 45% בטווח הגילים 29-18 וב־25% בגילים אחרים. רק לשם השוואה, אצל הגברים עלה המספר הכולל ב־10% בלבד.

כיצד מסבירים זאת? בסטרבה סבורים כי בכל הקשור לרכיבה על אופניים, למשל, ייתכן שהשקט היחסי בכבישים שהביאו איתם הסגרים בעולם הקל על נשים לרכוב במרחבים. ממחקרים שערכה החברה עולה שאחד החסמים המונעים מנשים לרכוב הוא נושא הבטיחות והחשש מתאונות. באשר לקפיצה בתחומי הריצה או ההליכה, “ייתכן שזה צמח כאלטרנטיבה לחדרי הכושר שנסגרו”, משער קלימה. “העבודה מהבית גם נתנה לאנשים את החופש להיות יותר פעילים במשך היום במקום לבזבז את הזמן בנסיעה לעבודה. זה גם איפשר להם לשלוט יותר בלוח הזמנים שלהם ולמצוא זמן רב יותר לפעילות”.

עכשיו החלום הוא שהעדנה שחווים ענפי ספורט הפנאי הפופולריים תחלחל גם לספורט התחרותי. כולם משוועים לעוד ספורטאיות על קווי הזינוק בתחומי הריצה, הטריאתלון והרכיבה. האיום לסגור את פרויקט “אתנה” — הגוף האמון על קידום ספורט הנשים התחרותי בישראל — אינו תורם לקידום הנושא. עם זאת, באיגודי הספורט שומרים על אופטימיות ובאחדים מהם, כמו בענף הטריאתלון, מעידים על הצטרפות נשים.

למרות זאת, לדברי ריקי סלם, המתאמת מטעם “אתנה” באיגוד האתלטיקה הישראלי ומי שהיתה בעברה מבכירות רצות המרחקים בישראל, “מבחינת שינוי מצב הנשים באתלטיקה, אין מגמה של עלייה . תמונת המצב יציבה: 38% נשים פעילות מכלל הפעילים בתחום”. עם זאת, סלם מציינת בזהירות הרבה המתבקשת, כי בכמה תחרויות שהתקיימו לאחרונה בארץ, “מספר הנרשמות הפתיע לטובה. יש כאן רמז לכך שיש צעירות ובוגרות שמוכנות להיות תחרותיות”.

כדי לגשר על הפער העצום הקיים בין אלו שמתכוונות לעסוק בספורט כתחביב לכאלו המוכנות לצלול לפן התחרותי שבו, נדרשת, לדברי סלם, דחיפה רצינית לספורט הנשים. “צריך לחזק ולהדק את החיבור של נערות ונשים צעירות לספורט בכלל ולספורט התחרותי בפרט”, היא אומרת. בין החסמים והגורמים המרתיעים, היא אומרת, ישנה התדמית החברתית, מחשבות כמו: “מה יחשבו עליי אם אעסוק בספורט? איך הסביבה תגיב אם יראו אותי מזיעה? איך המראה החיצוני הספורטיבי נתפס בעיני הסביבה?”. לדברי סלם “יש הירתעות מההתחלה ואולי אפילו תפיסה של תחרותיות והישגיות כתכונות שמאפיינות גברים”.

בין שמדובר בספורט תחרותי הישגי ובין שבספורט חובבני לשעות הפנאי, כרטיס הכניסה לספורט הנשים תלוי פעמים רבות בדמויות המתווכות אותו: מאמנים, חברים או משפחה. בכוחם, בזכות עידוד, תמיכה ודוגמה אישית, להשפיע על נשים רבות לעסוק במה שנראה כאחד ההישגים הגדולים ביותר של מגפת קורונה: ב־2020 יותר נשים עסקו בספורט.