מהפכת "בום ריצה" במגזר הערבי: גם אלפי נשים משתתפות

כשחוסיין עזאיזה החל את החימום בפארק הירקון לפני כמה שבועות, מאמנו ביקש ממנו כי ימתין בסבלנות לפני שיבצע מהלך מכריע במרוץ שבו עמד לקחת חלק. בקשה מתבקשת בהתחשב באורכו של המרוץ שנמתח על פני 10 ק”מ, אך גם כזו שמביאה בחשבון את שאפתנותו של עזאיזה להוכיח את יכולותיו אשר השתפרו פלאים.

ברגע האמת הרץ בן ה־30 מהכפר דבוריה יישם את עצת מאמנו והמתין בסבלנות לשעת הכושר. זו הגיעה בישורת האחרונה של התחרות ויחד איתה ניצחון מתוק על פני דבוקה של רצים קשוחים. רובם מנוסים בהרבה מעזאיזה, שהחל לרוץ בצורה מקצועית רק בשנה האחרונה. מרבית הרצים הוותיקים התקשו להבין מאיפה הגיע הבחור המהיר ששמו הופיע כעת בראש טבלת התוצאות. אולם ניצחונו במרוץ והעובדה שבמקום השישי הגיע רץ נוסף מהמגזר הערבי, הבליטו תופעה חשובה שמתרחשת בשנים האחרונות בישראל מתחת לרדאר: ספורטאים ערבים חובבים רבים מצטרפים לתחום הריצה, כחלק ממגמה רחבה יותר של בחירה מודעת באורח חיים בריא וספורטיבי, אכן “הערבים נוהרים”.

מבדיקת מאגר הנתונים של אתר "מבט למרוץ", שמכיל את מרבית תוצאות תחרויות הריצה שנערכו בעשור האחרון בישראל, עולה שכמעט בכל שנה בעשור האחרון גדל מספר המשתתפים מהמגזר הערבי בתחרויות הריצה העממיות בישראל. אם עד לפני כמה שנים אפשר היה למצוא על קווי הזינוק רק בודדים, הרי שבמרוצי הענק שהתקיימו בשנים האחרונות, כמומרתון תל אביב וירושלים, כבר השתתפו עשרות רבות של ספורטאים ערבים חובבים. חלקם בקבוצות מאורגנות שקמו כדי לתת מענה לביקוש הגובר במגזר.

"כשרק התחלתי לרוץ בשנות ה־90, הכרתי כל רץ מהמגזר", מספר ראיד חיג'זי, 43, מאמן ורץ ותיק מעכו, "היום אין שום סיכוי שאכיר את כולם". לדברי חיג'זי, ההתעניינות הגוברת בספורט בשעות הפנאי היא חלק ממהפכה שקטה, שמחוללים ערבים בני הדור הצעיר הנחשבים לפחות שמרנים, ומודעים הרבה יותר לבריאותם.

הרצה סאלי נבואני מג’וליס. “אני פורצת דרך. לאט לאט התרגלו אלינו" צילום: גיל נחושתן

צילום: גיל נחושתן

אחת מסוכנות השינוי הבולטות והמשפיעות ביותר על כניסת נשים ערביות לתחום תחרויות הריצה העממיות היא סאלי נבואני (37), רצה למרחקים ארוכים מהכפר הדרוזי ג'וליס, המובילה קבוצה של יותר מ־40 נשים מיישובי הסביבה, ומשתתפות בה נשים דרוזיות, נוצריות ומוסלמיות.

"אני פורצת דרך בתחום", מודה נבואני שככל הנראה גם היתה לדרוזית הראשונה שמשלימה ריצת מרתון ואולטרה מרתון (מרחק שעולה על 42.2 ק"מ). כשפתחה את קבוצתה בג'וליס לפני כמה שנים, נדרשה הסתגלות מצד הגורמים השמרניים לפרויקט השאפתני שהובילה. כשהחליטה לקחת לראשונה את בנות קבוצתה להשתתף במרתון תל אביב, בבית התפילה המקומי לא כולם אהבו את הרעיון. אולם כיום קבוצתה היא חלק בלתי נפרד מהנוף. "לאט לאט התרגלו אלינו", מעידה נבואני. "עבור הדור הצעיר ריצה וספורט משמעותם איכות חיים. בריאות. כך גם הסברתי לכל מי שגילה התנגדות לפעילות. אנחנו ב־2021 וצריך להתקדם". חלק מהמשמעות של התקדמות, כך עולה מדבריה של נבואני, הוא מעצם ההכרה בכך שהפעילות הגופנית מסבה לנשים העוסקות בה אושר וסיפוק אדיר.

אחרי שנים רבות שבהן הצעירים התעניינו רק בכדורגל מתחילה פזילה לתחומי ספורט פנאי אחרים. כעת השאיפה בקרב מאמנים היא להרחיב את העניין בריצה. רן בר, מאמן ורץ מוכר שמתגורר בכפר הדרוזי יאנוח ג'ת, שואף לעשות בדיוק את זה: להיכנס לבתי ספר, לספר לילדים על נפלאות הריצה ואולי אף לאמן אותם. בכפר שבו הוא גר כבר ארגן מרוץ שאליו נרשמו יותר מ־700 איש. "הפופולריות של התחום גדלה וזה מורגש", הוא אומר, "פונים אליי כל הזמן כדי שאייעץ ואסייע". דברים ברוח זו אומרים מאמנים ורצים אחרים. גם הם מתארים את "בום הריצה" ששוטף את המגזר. ימי הקורונה, הם אומרים, רק העלו את קרנו של הספורט. אבל מבחינתם טמון בהשתתפות בספורט העממי גם עוד ערך שאולי עולה על כולם: "כשאנחנו עושים ספורט, כולנו אחד", אומר בר, "יהודים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים יחד".