האוצר חותר לדחות הסכם עם המורים

דו"ח הממונה על השכר במשרד אוצר על שכר המורים הוא הדרך שבה האוצר מנסה להוכיח ששכר המורים טוב וסביר, לגייס תמיכה לקראת משא ומתן עם המורים וגם מסמן עמדות לקראת המשא ומתן. הפעם המסר הנלווה של האוצר בוטה יותר: אין מקום (וכסף) לדיונים על הסכם קיבוצי עד אחרי משבר הקורונה. בוודאי לא עם המגזר היחיד שכלל לא נפגע מהמשבר.

שכר המורים מהווה קרוב ל־10% מתקציב המדינה, כ־40 מיליארד שקל מתוך תקציב של כ־420 מיליארד. הסיבה היא מספרם הגדול של המורים. לכן זה נושא כל כך מרכזי בעיני האוצר. כל שינוי משמעותו מאות מיליונים שקלים או מיליארדים. ההסכם הקיבוצי של הסתדרות המורים, המייצגת את מורי היסודי וחטיבות הביניים ואת הגננות, הסתיים ביוני 2019 ולא חודש מאז. הסיבה היא שבשל ארבע מערכות הבחירות והקורונה לא היה עם מי לנהל משא ומתן.

בפועל לא בטוח שצפויה מחלוקת גדולה על מועד המשא ומתן. יו"ר הסתדרות המורים יפה בן דוד העבירה החלטה על הקדמת הבחירות בארגון מיוני 2022 ליוני 2021. ההחלטה הזו מבטאת הכרה שבתקציב הקיצוצים הצפוי ל־2021 לא יהיה אפשר לקבל מהמדינה דבר. לכן בן דוד בונה על משא ומתן באמצע 2022 ומנסה להגיע אליו עם מנדט מחודש. סביר להניח שהשאלה אם יהיה משא ומתן ב־2022 תלויה בעיקר בהתאוששות המשק.

שכר מביש למורה מתחיל

על דבר אחד תהיה הסכמה מלאה במשא ומתן הזה – צריך לשפר דרמטית את שכר המורים המתחילים שעומד על הסכום המביש של 5,200 שקל בממוצע, משום ששני שלישים מהמורים המתחילים עובדים במשרות חלקיות.

אלא שהמורים ידרשו העלאות שכר גם למורים הוותיקים וכן צמצום מספר שעות ההוראה הפרונטליות וגודל הכיתות. אלה דרישות שהעלות שלהן היא מיליארדים. ובכל מקרה המשמעות שלהן היא רפורמה מקיפה במערכת החינוך. ספק אם הסכם קיבוצי הוא המקום לתכנן את הרפורמה הזו.

יו"ר הסתדרות המורים יפה בן דוד. רוצה מנדט מחודש צילום: ראובן קפוצינסקי

המטרה הקבועה של פרק החינוך בדו"ח הממונה היא להוכיח ששכר המורים יותר גבוה ממה שנהוג לחשוב. זה נכון. אבל הוא גם לא יותר מסביר. השכר הממוצע למשרה מלאה של מורה בשירות הציבורי עמד ב־2019 על 13,700 שקל והשכר הממוצע למורה (כולל במשרה חלקית) על 12 אלף שקל. כלומר, השכר הממוצע למורה היה גבוה ב־11% מהשכר הממוצע במשק.

אחת הדרכים שבהן נוהג ה־OECD להשוות שכר מורים במדינות שונות היא באמצעות היחס בין השכר הממוצע למורה לשכר הממוצע של אקדמאים. יש שתי דרכים להסתכל על זה שמשלימות זו את זו: האוצר מבליט את העובדה שהמורים בישראל נמצאים במקומות 10-7 הגבוהים בין המדינות המפותחות, כלומר הרבה מעל הממוצע, והמורים מבליטים את העובדה שהם משתכרים רק בין 95%-85% מהשכר הממוצע לאקדמאי במשק.

הקרב על ימי החופש

בסוף ספק אם השכר הוא שמסביר למה לא הולכים יותר צעירים להוראה. אחרי כמה שנים של משכורות מביכות מובטחות עשרות שנים של משכורות לגמרי לא רעות לשעות עבודה מוגבלות, חופשות אינסופיות וקביעות. סביר להניח שהתשובות הן הדימוי הכל כך בעייתי של המקצוע וכן היעדר העצמאות שמקשה מאוד לגלות יצירתיות.

הדו"ח הנוכחי פותח חזית חדשה: ימי החופשה הרבים של המורים וחשוב יותר חוסר התיאום בינם אלה של ההורים. גם פה יש פער עצום בין הדימוי בציבור כאילו ישראל היא אלופת העולם בימי חופש בחינוך למצב האמיתי בו היא אלופת המדינות המפותחות בימי לימודים.

הסיבה היא שישראל היא המדינה היחידה ב־OECD שבה לומדים שישה ימים בשבוע ולא חמישה. זה יוצר חוסר תיאום בלתי נסבל בין ההורים שיש להם סוף שבוע ארוך לילדים שיש להם חופשות ארוכות. בבתי הספר היסודיים יש 96 ימי חופשה בשנה (לא כולל שבתות). זאת, לעומת מינימום של 21-35 ימי חופשה במשק (חופשה שנתית + שבתונים).

על פי חישובי האוצר העלות למשק של כל יום שבו מערכה החינוך סגורה וההורים עובדים היא עד 300 מיליון שקל והעלות השנתית מגיעה עד 11.5 מיליארד שקל. "עד" זו מילה גמישה, אבל בכל מקרה מדובר בסכומי עתק.

לכאורה היה צריך להיות עניין מובהק למורים לעבור לסופי שבוע ארוכים בעסקה של 37 ימי שישי קצרים תמורת 29 ימי חופשה על חשבון חופשת פסח והחופש הגדול. אלא שלוח החופשות של המורים נחשב בעיני ארגוני המורים לסמל הצלחה והם מאוד לא נלהבים לוותר על שליש ממנו. השאלה היא אם האוצר יצליח להכניס את זה למשא ומתן ומה יהיה המחיר.