אי אפשר לכפות, אפשר להעניש: מה עושים עם סרבני החיסון?

ב-1989 פסק נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר לגבי עובד שנמנע מביצוע בדיקה רפואית - "לא יבצעוה בו בעל כורחו, אך המעסיק חופשי לנקוט את הצעדים העומדים לרשותו....". שזה אומר אפילו פיטורים. יש אינספור הבדלים בין אז לעכשיו, בין בדיקה רפואית לבין חיסון הקורונה, אם כי דמיון חשוב אחד התקיים: גם אז מדובר היה באדם שמחלתו יכולה הייתה לסכן את סביבתו. נדמה שהתוצאה שנפסקה אז בידי שמגר תהיה דומה לצפוי בימינו אלה - יוכשרו ההגבלות שיוטלו על סרבני חיסון. במקומות עבודה פרטיים וממשלתיים, בכניסה למסעדות, מועדונים, מופעי בידור, מגרשי כדורגל, בתחבורה הציבורית ועוד.

אנחנו עדיין רחוקים משם והדילמה תתעורר אך ורק לאחר שהחיסון יהיה נגיש לכולם. רק אז ניתן יהיה לדבר על אפליה בין מחוסנים לסרבנים. רק אז תעלה שאלת ההגבלה. החיתוך הטבעי הוא בין המרחב הפרטי לציבורי, אלא שהפעם נדמה שהחיתוך יהיה במידת הסיכון שנשקפת לסביבה. רכבת ישראל היא חברה ממשלתית, מטרופולין היא חברה פרטית. אם שתיהן יסרבו להסיע נוסעים שלא חוסנו, נדמה שהדין שיחול על הרכבת והאוטובוסים יהיה זהה, ותתקבל העמדה שלא להסיע סרבני חיסון.

כל מגזר יעריך וינהל את סיכוניו. עורך דין בכיר אמר לי: אם יגיע אלינו למשרד אוליגרך כדי שנייצג אותו בעסקת רכש גדולה, אז ברור שלא נסרב לפגוש אותו, גם אם לא יתחסן. מצד שני, תהיה למשרד הזה בעיה אם יחליט למשל לפגוע בעובדים שלא התחסנו.

חיסון לקורונה של פיייזר צילום: איי פי

וזו השאלה החשובה - מה יעשו בתי הדין אם מעבידים יחליטו למנוע מעובדים להגיע למקום העבודה, לפגוע בשכרם ואף לפטרם. ושוב, לא משנה אם מדובר בתעשייה האווירית שהיא חברה ממשלתית או קוקה קולה שהיא חברה פרטית. אם הן יחליטו שעובד לא מחוסן מסכן את חבריו לפס הייצור, תוכר זכותם להגביל את הגעתו, להעבירו לסביבת עבודה ללא מגע עם אחרים, להוציאו לחל"ת ואפילו לפטרו.

באיזון שבין הפריבילגיה הניהולית שנשענת על סיכון עובדים ולקוחות במקום העבודה לבין הזכות של הפרט שלא להתחסן - יחילו בתי הדין את הפריבילגיה הניהולית. כמובן שלתוצאה בשטח יהיו אחראים גם ארגוני העובדים. ככל שמדובר במקום שבו הארגונים חזקים יותר - בשירות המדינה בחברות הממשלתיות - יקטן הסיכון לסרבני החיסון שבקרב העובדים. ככל שהמקומות פרטיים יותר ונטולי הגנה ארגונית, העובדים יהיו חשופים יותר. בינתיים נודע על מקומות עבודה, כחברת חשמל, ששוקלים מתן תמריצים חיוביים למתחסנים. וגם זו פריבילגיה של עשירים. כמובן שלא כל מקום עבודה יוכל להרשות זאת לעצמו, אבל כנראה שתמיד יהיו עובדים, כמו בחברת חשמל, שנהנים תמיד. בלי הקורונה וגם איתה.

ככל שמדובר במניעת כניסה למתחמי ספורט, תרבות, מסעדות, מועדונים - קל יהיה למנוע כניסת סרבני חיסון. כמובן שהשאלה תוכרע גם לפי הכמויות. אם יתברר שרוב הציבור יבחר להתחסן, הפגיעה הכלכלית בהדרת הסרבנים תהיה קטנה יותר. אם סרבני החיסון יהיו בכמות שהדרתם תפגע כלכלית בעסקים, סביר שיתפשרו שם ויאפשרו את שירותיהם.

הדילמה, כאמור, תתעורר רק כשהחיסונים יהיו נגישים לכולם. אי אפשר "להעניש" אנשים שלא חוסנו כשהדבר טרם התאפשר להם. אבל לאחר מכן, תגבר הלגיטימיות לסמן ולהגביל את סרבני החיסון וזאת למרות שגם באמתחתם יש כמה נימוקים טובים לסירוב: הזמן הקצר לבחינת תופעות לוואי, החידוש בטכנולוגיית החיסון, וכמובן, זכותם בנסיבות אלה, שלא לקחת את הסיכון, במיוחד כשמדובר באנשים צעירים שעמידותם מול הנגיף טובה יותר.