מסע שחרור: הסרט "אף פעם, לעתים נדירות, לפעמים, תמיד"

תשעה חודשים עברו מאז ש"אף פעם, לעתים נדירות, לפעמים, תמיד" זכה בפרס השני בפסטיבל ברלין (דב הכסף), חודש אחרי שזכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל סאנדאנס, על הניאו־ריאליזם שלו. בשבוע שעבר הסרט היה חלק מרגע היסטורי כשפורסמו המועמדויות לפרסי גותהאם, המחולקים בניו יורק לסרטים עצמאיים דלי תקציב - כשכל חמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הם של במאיות.

בחודש הבא בוודאי תמצאו אותו ברשימת סרטי השנה של מבקרי קולנוע רבים (הסרט יצא להפצה באמריקה בדיוק בסוף השבוע במרץ שבו נסגרו בתי הקולנוע, והוא זמין כעת לצפייה ב-VOD של סלקום טי.וי ופרטנר, ומהשבוע הבא גם ב־yes VOD).

סרטה של הבמאית והתסריטאית הניו־יורקית עליזה חיטמן (היא לא ישראלית, היא רק מאויתת ככה) עוקב בדקדקנות אפורה אחר הימים והשעות בחייה של נערה בת 17 מפנסילבניה, שמגלה שהיא בהריון לא רצוי. כשהיא מבינה שבעיירה שלה אין מקום שבו תוכל לבצע הפלה, היא יוצאת עם בת דודתה לניו יורק כדי לעשות את זה שם. מה שהיא ציפתה שיהיה עניין של יום אחד בלי לספר להורים, הופך לרצף של שלושה ימים, כשלשתי הבנות אין איפה לישון בניו יורק ומעט הכסף שהן חסכו הולך ואוזל.

מתוך הסרט "אף פעם, לעתים נדירות, לפעמים, תמיד” צילום: באדיבות YES

חיטמן מתמקדת בתקריבים על הגיבורה שלה ומתעניינת אך ורק בהווה, בסרט נטול כל שיפוטיות. כלפי חוץ, הגיבורה, שכמעט ולא מדברת ונמצאת במעין מצב של פוסט־טראומה, היא נחושה ועצמאית. אבל ככל שהזמן שלנו בחברתה נמשך, הסרט המינורי הזה, שכולו אנדר־סטייטמנט, חושף משהו ממה שקורה לה מבפנים. רק כשהיא מתבקשת למלא שאלון אישי, ולענות על השאלות עם ארבע האופציות המופיעות בשם הסרט, רק אז מתחילה להתקבל תמונה של נערה שחוותה בשלוש השנים האחרונות לפחות כמה מקרים של ניצול מיני, כשכל התשובות שלה על שאלות

הנוגעות למערכות יחסים של כפייה ואלימות הן לא "אף פעם". בסרט שמתמקד בצד הפרוצדורלי של הפסקת ההריון, חיטמן מגניבה מבטים הצדה ומוסיפה אפיזודות עם מטען פוליטי, על מציאות שבה נערה צריכה לנדוד שלושה ימים כהומלסית, כי המדינה הרפובליקאית שבה היא חיה לא מאפשרת לנערות במצבה לעשות הפסקת הריון ליד הבית.

קו נוסף בסרט הכמעט כל־נשי הזה, מציג את מעט הדמויות הגבריות בו ככאלה שתמיד פולשות באופן בלתי רצוי למרחב האישי של שתי הנערות, שכבר יודעות איך למנף כלכלית את ההטרדות האלה.

"אף פעם, לעיתים נדירות, לפעמים, תמיד" הוא סרט ללא תוכחות וללא קתרזיס, על עולם שבור ועצוב. מבלי להטיף, יש בו הרבה תוכחות ולקחים, ואת האווירה העגומה של הסרט מצילות שתי השחקניות הצעירות והאלמוניות, סידני פלניגן וטליה ריידר, שמגלמות נערות שצריכות לצאת לאודיסיאה ולפצח איך עובד העולם של המבוגרים, שנראה שהוא אף פעם לא לטובתן. הכוח הניאו־ריאליסטי של הסרט הוא גם הבעיה העיקרית שלו, שכן הצפייה בו לעתים גורמת לתחושה של טיפול רפואי ללא אילחוש, והכאב כמעט בלתי נסבל. תייקו אותו תחת: "חשוב".