ויווה לדיווה: סופיה לורן חוזרת למסך בגיל 86

“סופיה לורן עשויה לעשות השנה היסטוריה כפולה באוסקרים”, ניבא בשבוע שעבר העיתון ההוליוודי “וראייטי”. רוב חזאי האוסקרים צופים שלורן בת ה־86 תהיה מועמדת לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט “כל החיים לפניו”, שעלה בסוף השבוע בנטפליקס. אם זה יקרה, היא תהיה השחקנית המועמדת המבוגרת ביותר בתולדות האוסקרים. אם היא תזכה, היא תשבור שיא בפער השנים שעברו בין שתי מועמדויות של אותו שחקן - 56 שנה יחלפו בין המועמדויות האחרונות שלה לאוסקר (בשיא מחזיק הנרי פונדה, שחלפו 41 שנים בין זכייתו באוסקר על “ענבי זעם” לזכייתו על “האגם המוזהב”).

אדוארדו פונטי מדריך את אמו סופיה לורן על הסט של “כל החיים לפניו". געגוע הדדי של השחקנית ושל הצופים צילום: REGINE DE LAZZARIS AKA GRETA

15 שנים לורן לא הופיעה בסרט קולנוע, מאז התפקיד הקטן שלה במיוזיקל “תשע” שביים רוב מרשל; ו־25 שנה חלפו מאז החליטה לפרוש מעשיית סרטים ולהתמקד בחיי המשפחה, עם בניה ונכדיה. אבל לורן לא הפסיקה להיות כוכבת קולנוע ונציגה כמעט אחרונה - לצד בריז’יט בארדו, בת גילה - לעידן קולנועי אחר, שבו בהוליווד עשו סרטי ראווה ובאירופה עשו סרטים קטנים ואיכותיים על בני אדם. בימים שבהם סרטים דוברי צרפתית ואיטלקית נהפכו לאירועי תרבות כלל־עולמיים.

לורן, שחקנית טובה בהרבה מבארדו, נעה על הציר שבין ביתה ברומא וביתה בלוס אנג’לס, והצליחה להשתלב גם בקומדיות סקס קלילות וחסרות חשיבות שהיו אופנתיות בשנות ה־60 וגם במלודרמות ניאו־ריאליסטיות שביים ויטוריו דה סיקה, האיש שזיהה את גדולתה והעניק לה את תפקידיה המפורסמים ביותר. שבעה סרטים עשתה עם דה סיקה, האיש שציוות אותה עם מרצ’לו מסטרויאני, מי שנהפך לפרטנר הקולנועי הכי מפורסם שלה - 12 סרטים הם עשו יחד.

עכשיו היא עושה קאמבק, כנראה חד־פעמי, השתחוויית הפרידה שלה שבה היא אומרת לנו שהיא התגעגעה ושומעת בתגובה מהמבקרים והעיתונאים המבוגרים שהם התגעגעו יותר. לורן מככבת בעיבוד המחודש לספרו של אמיל אז’אר (שם העט של רומן גארי) “כל החיים לפניו”. את העיבוד הקודם מ־1977 ביים הבמאי הישראלי המנוח משה מזרחי, עם סימון סיניורה בתפקיד מדאם רוזה. הסרט העניק לצרפת את פרס האוסקר לסרט הזר. הגרסה החדשה מעבירה את העלילה מצרפת לאיטליה, וממקמת את העלילה בהווה, וכך מדאם רוזה ניצולת השואה נהפכה מבת 50 ומשהו לבת 80 ומשהו.

מבחינת הדמות זה עדיין עובד. רוזה, בעלת בורדל לשעבר, אוספת לביתה ילדים שננטשו על ידי אמהותיהם שעבדו בזנות. היהודייה ניצולת השואה, שהולכת ודועכת מבחינה מנטלית, מוצאת ידידות מאתגרת ומתגמלת עם מומו, נער מוסלמי צעיר, שזוכה ממנה לחסד אחרון.

כעיבוד לספרו של אז’אר, הגרסה החדשה ל”כל החיים לפניו” חסרת עניין, כי הסרט מחמיץ את כל נקודת המבט המסקרנת של מומו כמי שמספר את הסיפור ומנסה לפצח את העולם שבו הנער המוסלמי והקשישה היהודייה חיים בו. סרטו של מזרחי, שבעצמו רידד את הספר המקורי, היה טוב בהרבה.

נראה שעילת קיומו של העיבוד החדש הגיעה ממקור אחר, שלא קשור ליצירה המקורית של גארי: זה סרט של אדוארדו פונטי, בנה של לורן (מנישואיה למפיק הקולנוע האגדי קרלו פונטי), ששכנע את אמו לעשות איתו סרט אחד אחרון, פרויקט חלומות עבור שניהם. זו, אם כן, מחווה אוהבת של בן לאמו, שמוצא לה תפקיד שמתאים לכוכבת בת 86. ככזה, “כל החיים לפניו”, עם תסריט בינוני ובימוי שגרתי, בהחלט מתפקד היטב כסרט שכולו מתמקד בנוכחות המרשימה של לורן המבוגרת, מעין תזכורת לקיומה. יותר משהוא רוצה להעביר את סיפורה של מדאם רוזה, נראה שפונטי הבן מנסה לסכם בסרט הזה את סך הפילמוגרפיה והביוגרפיה של אמו.

היא נולדה בנאפולי ב־1934 בשם סופיה שיקולונה. כשהיא גילמה נשים עניות שחיו תחת השלטון הפאשיסטי של מוסוליני ותחת הפצצות בנות הברית בימי מלחמת העולם השנייה, היא גילמה דמויות קרובות לאלו שלה ושל אמה החד־הורית. למשל, הדמות שגילמה ב”שתי נשים”, שעליו זכתה באוסקר ההיסטורי שלה, שהיה הראשון שניתן לשחקן או שחקנית על סרט שאינו בשפה האנגלית. בשנות ה־50, בעצת אחד ממפיקיה, היא שינתה את שמה לסופיה לורן מסיבות מסחריות, שהתברר שעבדו.

כשנשאלה בראיון ל”וראייטי” על תנועת Metoo# ועל הטרדות מיניות בעולם הקולנוע, היא ענתה שהיא ראתה דברים כאלה קורים סביבה, אבל לא לה. ובכל זאת, עולם הערכים של שנות ה־50 וה־60 היה שונה לחלוטין מזה של ימינו. כשהיתה בת 16 היא התחילה את הקשר הרומנטי שלה עם המפיק קרלו פונטי, שהיה אז בן 38. הם התחתנו רק שבע שנים אחר כך, גם כי לורן היתה קטינה וגם כי פונטי היה נשוי. לאחר שנישאו נותרו יחד עד מותו ב־2007.

זו היתה תקופה אחרת כי גם בתור כוכבת קולנוע לורן גילמה לעתים קרובות את המאהבת, המפתה או הזונה - אלה התפקידים ששחקניות אירופיות לוהקו להם, עם מחשופים עמוקים ומבט מפתה. אבל בזכות חושיו של פונטי, שהיה אחד האחראים לפריצה הגדולה של הקולנוע האיטלקי בעולם, ובזכות שיתופי הפעולה שלה עם דה סיקה ואטורה סקולה, לורן הוכיחה שהיא שחקנית דרמטית מוצלחת שמצליחה לבטא רגש פנימי עמוק, כזה שלא ניכר בפורטרטים הפתייניים והמחפצנים שלה שהופיעו על הפוסטרים ששיווקו את סרטיה.

כך, בין מלודרמות, סרטים היסטוריים וקומדיות, לורן עשתה כמה תפקידים בלתי נשכחים, שאחד הבולטים שבהם לטעמי הוא “יום מיוחד” של אטורה סקולה, סיפור אהבה של חיים שלמים שמתפרס על פני יום אחד.

אולי זו הסיבה שהיא הרגישה תחושת מיצוי ב־1995. יש רגע בחייה של אייקון שבו היא מבינה שכל תפקיד שיוצע לה הוא הומאז’ לתפקיד אחר שכבר ביצעה. ב”משהו ללבוש” רוברט אלטמן ביים אותה ואת מרצ’לו מסטרויאני בסצנת מחווה לסצנה דומה ב”אתמול, היום ומחר”. ואפילו בנה יצר סצנה ב”כל החיים לפניו”, שמתכתבת עם סצנה מ”יום מיוחד”. הכל כדי לעורר נוסטלגיה ולגרום לצופים הוותיקים לראות את אותה השחקנית באותה סיטואציה, אבל בחלוף כל השנים.

ב”כל החיים לפניו”, שעלייתו בנטפליקס היא בהחלט סמלית למצב הקולנוע, לורן הזכירה לכולם שהיא עדיין חיה והיא עדיין אגדה. אבל ממש כמו שאמרה נורמה דזמונד ב”שדרות סאנסט”, סופיה לורן נותרה גדולה, אלה הסרטים שנהיו קטנים.