צרות בביקיני בוטום: הסרט החדש של בוב ספוג לא פוגע

בוב ספוג צילום: NETFLIX

עייפות החומר של "בובספוג: מבצע הצלה" מאכזבת, כי לדמויות האלה יש פוטנציאל לתוכן נצחי (ולראייה, גרסת המיוזיקל בברודוויי שקיבלה ביקורות מצוינות לפני שלוש שנים). אי שם בקרקעית האוקיינוס ניתן לגלות את העומק שמסתתר מתחת להתפרעות היצירתית של יוצרי הסדרה והסרטים. בובספוג הוא פו הדוב של הדור שלנו. הוא עצמו דמות שכולה חיביות ואופטימיות, איש־ילד־ספוג שהולך בשמחה לעבודה כל בוקר, ומנסה להצטיין גם במשימות הטריוויאליות ביותר; מולו גר פטריק סטאר, כוכב ים טיפש, בן דמותו של טיגר השמח תמיד, עם קורטוב חרדתיות, כי זו אחרי הכל סדרה שנולדה לתוך המילניום החדש; בינהם גר סקווידוויד, שכמו איה החמור מצב הרוח שלו תמיד מחורבן; וכולם עובדים במסעדה של מר קראב, הינשוף שלהם, שמסתכל על הכל מלמעלה, לאו דווקא בעין טובה. אפשר לכתוב ספרי עזרה עצמית, מבחנים לאבחון רגשי, להמחיש דרכם תורות פילוסופיות ולנסח את "הטאו של בובספוג". אבל לכל מי שיש ילדים קטנים, וגם כשהם כבר גדלו, השאלה "מה בוב ספוג היה עושה במצב הזה?", היא דרך טובה להתמודד עם החיים.

בסרט החדש פוסיידון מלך הים חוטף את גארי, חילזון המחמד של בובספוג, כי הוא זקוק לריר חלזונות לשגרת טיפוח עור הפנים שלו. מפתה לדמיין את טים היל, הבמאי והתסריטאי, שובר את הראש איך להפוך עוד סרט של בובספוג וחבורתו לטקסט בעל משמעות אקטואלית. האם פוסיידון הוא דונלד טראמפ של האוקיאנוס, שמשבש את חייהם של תושבי ביקיני בוטום ומוציא להם את החשק לחיות ולתפקד? העובדה שפוסיידון חי בתוך קזינו בעיר האבודה של אטלנטיק סיטי הופכת את התרחיש הזה לאפשרי, אבל בהיעדר סיטואציות קומיות מוצלחות, "בובספוג: מבצע הצלה" הוא אולי סרט ילדים סביר לגיל הרך, אבל הוא לא טקסט פוליטי.