דעה
נאום כמו מסרט. וזו הבעיה
הסרטון המרגש של הנאום של ערן זהבי לפני המשחק מול סקוטלנד הוא באמת מרגש. מרטיט אפילו. אבל חייבים להסתכל על השורה התחתונה: הוא לא עשה את העבודה
הסרטון המרגש של הנאום של ערן זהבי לפני המשחק מול סקוטלנד הוא באמת מרגש. מרטיט אפילו.
זהו רגע שמרגיש היסטורי ולכן ההתאחדות לכדורגל העלתה אותו בחשבון הפייסבוק שלה והפיצה אותו בוואטסאפ לכל העיתונאים ואנשי התקשורת שמסקרים אותה.
- המועדון הכי מדעי בעולם הגיע לליגת האלופות
- פאט ריילי - העסקה הכי טובה של מיקי אריסון
- אתלטיקו מדריד יצאה מהאדישות האקטיבית
אין ספק בקשר לאותנטיות של הסרטון ושל הדובר המרכזי בו, ערן זהבי. המשחק הזה באמת היה חשוב לו והוא רצה להלהיב את חבריו לנבחרת. רואים את זה עליו. הוא הגיע מהמקום הכי אמיתי בעולם.
וזה באמת נאום מרגש מאוד. נראה כמו מסרט ספורט. מרגש כמו בסרט ספורט.
וזו גם הבעיה המרכזית בנאום הזה.
ושווה לפרט למה - לפעם הבאה.
1. זה חריג. את הנאום עצמו זהבי מתחיל בהצהרה שהוא בדרך כלל "לא עושה את זה". כדורגלנים - ובכלל ספורטאים - הם יצורים של הרגלים. הם צריכים את השגרה שלהם בשביל להיכנס להלך רוח הרגיל שלהם לפני תחרויות. הנאום של זהבי לא רק מפר את הלך הרוח שלו עצמו, אלא של כל חבריו לקבוצה.
2. קרלו אנצ'לוטי, אחד מהמאמנים הגדולים בכל הזמנים, לא אוהב נאומי מוטיבציה. הוא חושב שהם מיותרים ואפילו פוגעים במוכנות למשחק. "שחקנים לא צריכים עוד מוטיבציה לפני משחק", הוא טוען. "שחקנים צריכים להיות יותר רגועים". גם פפ גווארדיולה טען שסרטון מרגש שהכין לשחקניו לפני גמר ליגת האלופות 2009 עשה את העבודה ההפוכה. "השחקנים היו נרגשים מדי, הם היו צריכים להיות רגועים יותר ולכן לקח לנו זמן להיכנס למשחק". קרלס פויול ממש סירב לדבר לפני משחקים. טים דאנקן היה האיש הכי שקט בחדר ההלבשה לפני העלייה למגרש. כשערן זהבי מדבר על "רגעים שלא חוזרים" וקורא למנור סולומון וממש מזהיר אותו ש"לא יהיו לך הזדמנויות כאלה בקריירה", הוא אמנם מגיע עם הרבה כוונות טובות, אבל כמה זה תרם למשחק ההתקפי של הנבחרת? לרמת ההתרגשות של השחקן הכי מוכשר ויצירתי בסגל? כמה זה תרם לריכוז של שחקני ההתקפה? כמה זה הרגיע שחקנים לחוצים לפני הקרב? ג'וקו ווילניק, לוחם ביחידת אריות הים של חיל הים האמריקאי, אומר: "התפקיד שלי כמפקד זה ללמד את החיילים שלי איך לקבל החלטות בקור רוח ואחרי חשיבה - אפילו ברגעים הכי לחוצים וקיצוניים שיש". עד כמה הנאום של זהבי עזר לשחקנים שאיתו לקבל החלטות בקור רוח וחשיבה?
נבחרת ישראל נגד סקוטלנד צילום: רויטרס
3. דידייה דשאן, אולי אחד המנהיגים היעילים ביותר בספורט העולמי, כמעט אף פעם לא נאם בחדר ההלבשה לפני משחקים. הוא השתמש ברגעים שלפני משחק או במחצית כדי לדבר אחד על אחד עם השחקנים ולתת להם דגשים מקצועיים-מנטליים או חיזוקים, כל אחד מה שהיה צריך באותו רגע. באחד על אחד. במובן הזה, ערן זהבי מנסה לעשות זאת בצורת נאום. הוא פונה לכל אחד בהרכב ואומר לו מה הוא מצפה ממנו. כמה זה יעיל לעשות זאת בצורת נאום - מול כולם? בסרטים זה עובד. במציאות פחות. ייתכן שאם ערן זהבי היה ניגש לסולומון ואומר לו משהו בשקט, איזה טיפ שרק שחקן כמו ערן זהבי יכול לתת, זה היה עושה את העבודה טוב יותר מבחינת מוטיבציה וגם מבחינה מקצועית.
4. "אני לא מסיים קריירה בלי לעלות לטורניר גדול", אומר זהבי. אפשר להבין מה הוא ניסה לעשות כאן אבל מה שעשה זה להפוך את המשימה הלאומית של עלייה לטורניר גדול למשימה אישית שלו. אנחנו יודעים שמנהיגים גדולים בספורט (ובכלל) יודעים לקשור לביצועים שלהם על המגרש משמעות שהיא מעבר לספורט ומעבר לקריירה כספורטאי. "משמעות" מוסיפה המון. מחקרית, כשאתה יודע שאתה מייצג משפחה, קהילה, מדינה - אולי ברגעים קריטיים של האומה; כשעשרות אלפים נגועים בנגיף ומיליונים כלואים בבית; זה נותן לך דחיפה. ואת זה גם יודעים בקורסי קצינים בצה"ל - אם מחברים את המעשים שלך למשמעות הגדולה יותר בצורה נכונה - יש לזה משמעות כבירה בשדה הקרב. זהבי בכלל לא מדבר על המשמעות של המשחק הזה לישראל בזמן שהוא משוחק. ברגע הזה של האומה. ביברס נאתכו, בתחילת הסרטון, דווקא נוגע בזה אבל הנאום של זהבי מאוד מרוכז ב"קריירה" שלו ושל חבריו לקבוצה. זהבי לא רותם משהו מעבר לקריירה של השחקנים לנאום שלו. הוא לא מחבר את השחקנים למשימה גדולה יותר מ"אני לא מסיים קריירה בלי לעלות לטורניר גדול".
זהבי, במשחק מול סקוטלנד צילום: איי אף פי
5. באחד הרגעים בנאום, זהבי תופס את ביברס נאתכו ואומר לו "אתה יודע, זו הזדמנות אחרונה שלנו. אתה יודע". מה שנקרא "בלי לחץ אחי אבל אם אתה מחמיץ את זריקת העונשין הזו, כולנו נמות". כזה. כמה רגעים לפני ביברס ניסה להוריד את הלחץ עם "אין לחץ. לחץ זה שההורים שלך בבית חולים, שהילד שלך בבית חולים. אין פה לחץ". ואז הוא חוטף פטיש 5 ק"ג של לחץ על המוח. זה לא היה יעיל.
6. פסיכולוגים של ספורט מדברים הרבה על דיבור חיובי לפני ובזמן תחרות. אחד מהכללים לדיבור חיובי הוא לא להשתמש בדרך השלילה כדי להלהיב ולהכין את עצמך לקרב. כל ספורטאי אולימפי שעבד עם פסיכולוג ספורט יודע לא להגיד לעצמו "אל תשבר" או "אל תפסיק" כי בתת מודע זה מייצר מחשבות שליליות. זה ממש חלק מהתורה הבסיסית של פסיכולוגיית הספורט. הכל צריך להיות חיובי: "אני חזק", "אני גמיש", "אני ממשיך הלאה". רצים למרחקים ארוכים מנסים להילחם עם המחשבות השליליות (כמו "אני לא נשבר עכשיו") על ידי כך שהם סופרים את הצעדים שלהם או את הנשימות שלהם. אז כשזהבי מדבר על "אנחנו לא חוזרים לחדר ההלבשה בלי להסתכל אחד על השני ונתנו הכל" - שוב, זה אחלה נאום לסרט, אבל אף פסיכולוג ספורט לא ימליץ על דיבור כזה רגע לפני שעולים למגרש.
שחקני סקוטלנד חוגגים צילום: רויטרס
7. מחקרית, בישראל אוהבים נאומים גדולים מלאים בפאתוס. כריזמה עבור ישראלים רבים זה היכולת לדבר ולנאום. אבל מנהיג גדול הוא לא האיש שיודע לדבר הכי יפה ולנאום הכי מרשים. כריזמה של פרפורמר היא חובה לכוכבי רוק - לא למנהיגים. יש רשימה ארוכה של דברים שמנהיגים גדולים - בכל מערכת, לא בהכרח הפוליטית - צריכים לעשות לפני לדעת איך לדבר: דוגמה אישית, למשל; לדעת - אינטואיטיבית - מה כל אחד בארגון שלך צריך באותו הרגע; לייצר מדיניות ברורה המבוססת על התנהגויות ברורות ומוסברות; לייצר תרבות בריאה שיש בההרבה ביטחון פסיכולוגי (הביטחון להביע את עצמך) לכל אחד מאנשי הארגון. שוב, יש הרבה דברים שהם מנהיגים ולא בהכרח נראים בסרטונים ויראלים.
אפשר להבין למה בהתאחדות פרסמו את הנאום הזה. הוא מרכך את השורה התחתונה: הנבחרת שיחקה רע מול יריבה לא טובה במיוחד. כן, היתה הופעה גאה מאוד. השחקנים נתנו הכל. אבל לא היתה בעיטה אחת למסגרת של ישראל. ההתלהבות היתה שם, המוטיבציה של שחקן ישראלי בנבחרת תמיד "שם". אבל לא היה את הגרוש ללירה שתמיד חסר לנבחרת. ואם הסקוטים היו כובשים שני מצבים נייחים לקראת סוף המחצית וסוף המשחק אז שוב היינו מדברים על איך הנבחרת לא מרוכזת ברגעים הקריטיים ואיך פישלנו.
8. הנאום של זהבי והסוף של המשחק לקחו אותי ישר להחלקה של סטיבן ג'רארד נגד צ'לסי, שמנעה מליברפול זכייה באליפות ב-2014. ג'רארד - במשחק לפני, אחרי ניצחון גדול על מנצ'סטר סיטי - אסף את כל שחקני ליברפול סביבו ובנאום מרגש אמר להם "אל תתנו לזה להחליק לנו מהידיים". בספר שלו ג'רארד מתחרט על נאום המוטיבציה ההוא. "אם הייתי מקרין יותר רוגע, אולי היינו זוכים באליפות", הוא כתב. במשחק עצמו נגד צ'לסי, ליברפול היתה כל כך לחוצה ומתוחה - כולם לא רצו לתת לזה להחליק מהידיים - ובסופו של דבר מי שהחליק היה הגיבור הטראגי. ההוא שנאם. ההוא שאמר לכולם לא להחליק. דווקא הוא החליק. במשחק נגד סקוטלנד, ערן זהבי החמיץ את הפנדל הראשון בדו קרב פנדלים במעין סיום דרמטי וטראגי של הסרט שלו. הוא הג'רארד של נבחרת ישראל. מעניין אם יחשוב פעם שנייה על הנאום הזה כמו שג'רארד עשה. מעניין אם יכתוב על זה משהו בספר שלו.
