עם רגע היסטורי לא קונים לחם

הנורמליזציה המוצהרת, הגלויה, ביחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות היא לא דבר לזלזל בו. ועדיין, הרלבנטיות של ההצהרה למציאות בישראל קלושה מאוד. ההכרזות שיצאו מפי אנשי שלומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על רגע היסטורי כבר מנותקות מהמציאות.

ראשית, חתימה על הסכם שלום בין שני צדדים שנלחמים באופן פעיל זה בזה היא רגע היסטורי - לא עם מדינה שרוב אזרחי המדינה לא הקדישו לה יותר מדקת מחשבה. חשוב מכך, החגיגות של נתניהו פשוט מנותקות מכל מה שקורה במדינה. תחת הנהגתו, בישראל יש 850 אלף מובטלים נטולי תקווה, לאור הכישלון המוחלט של הממשלה בהתמודדות עם המשבר הכלכלי של הקורונה. האנשים שהחיים שלהם נהרסו עוד יותר הם אלה שאפילו לא נספרים כמובטלים: עשרות אלפי עצמאים שהעסקים שלהם קרסו ועשרות אלפי אנשים שהפכו למובטלים ב־2019 ולא מקבלים שום סיוע.

פח האשפה של ההיסטוריה צילום: קובי קואנקס

יש בישראל אנשים רעבים, אנשים שנאלצים לבחור בין מזון לתרופות ואנשים שנזרקים מבתיהם - והם מתרבים כמעט מדי יום. חצי שנה עברה מפרוץ משבר הקורונה ורק עכשיו הממשלה מציגה תוכניות להחזרת מובטלים לעבודה. דור אבוד של צעירים נפלט ממסלול התעסוקה וחלקם לא יצליחו לחזור אליו. דור אבוד של ילדים ונערים יפסיד שנה עד שנתיים לימודים, דבר שעלול לחבל בכל מסלול החיים שלהם.

נתניהו אולי קוסם פוליטי, אבל אין ספק שהוא איבד מזמן את היכולת לחולל קסם כלכלי, ככל שזו היתה לו בכלל. הרגע שבו ישראל ירדה ל־4% אבטלה ב־2018 היה הרבה יותר היסטורי מההסכם עם האמירויות. ההחלטה שקיבל נתניהו, להוציא את המשק לחל"ת באופן המוני וחסר אחריות, שפכה את ההישג הזה לפח האשפה של ההיסטוריה. מה אמורים לעשות מאות אלפי המובטלים למשמע ההודעה על נרמול היחסים? האם האמירויות ישלחו לחם לרעבי ישראל? כמו המענק ההמוני לפניו, זה בסך הכל עוד ניסיון ציני של נתניהו לשנות את סדר היום.