בג"ץ חובב ערבים? ביטול חוק ההסדרה עושה חסד גדול עם מדינת ישראל

ביטול חוק ההסדרה בידי בג"ץ כבר גוררת את ההתנפלות הצפויה על בית המשפט השמאלני, חובב הערבים שמתנקש בהפרדת הרשויות ומסכל את רצון העם. אבל במבט מפוכח יותר, הביטול הזה עושה חסד גדול עם מדינת ישראל ששוקלת בימים אלה מהלך כוחני נוסף של סיפוח.

והחסד הוא כפול, חיצוני ופנימי. כלפי חוץ, בג"ץ "מציל" את המדינה ממהלך בריוני של התעמרות בתושבים הפלסטינים שמוגנים בידי המשפט הבינלאומי בהיותם תושבי השטח הכבוש, או בעברית המכובסת יותר – שטח שנתון לאחזקה לוחמתית. והחסד הפנימי הוא בעצם ההבנה שבג"ץ עדיין לא קיפל את דגל זכויות אדם, מיעוטים וחלשים ונותר נאמן לייעדו כמופקד על הגנתם. לאחרונה הוא הגן על עובדים זרים (בביטול חוק הפיקדון) ועל המאושפזים החילוניים (בביטול האיסור להכנסת מזון כשר לבתי חולים). ועכשיו הפלסטינים, שבמדרג המקובל של היחס הישראלי "נחותים" אפילו יותר משתי אוכלוסיות אלה.

קריית ארבע צילום: רויטרס

על הרקע הזה נופלות, ובעוצמה, הקביעות החד משמעיות של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות שפסלה את חוק ההסדרה, בהסכמת שבעה מעמיתה, ובניגוד לעמדת היחיד של השופט נעם סולברג. "מתקיימת אפליה בין תושבי האזור הישראלים לתושבים הפלסטינים בכל הנוגע להסדרת הבנייה הבלתי חוקית באזור", כותבת חיות ומוסיפה: "מבלי שניתן להצביע על שוני רלוונטי בהקשר זה בין האוכלוסיות המתגוררות בישובים אלה. על כן, ניתן לקבוע כי חוק ההסדרה פוגע בזכות החוקתית לשוויון ולכבוד של תושבי האזור הפלסטינים".

ולצד הפגיעה בשוויון ובכבוד, הפגיעה בזכות הקניין. "הפגיעה בזכות הקניין של בעל הזכויות במקרקעין בעקבות הסדרת נטילת זכויות השימוש והחזקה בהם היא פגיעה מובהקת וברורה", נכתב, "הפגיעה היא בנטילתן הבלתי חוקית של זכויות שימוש וחזקה במקרקעין שיש בהם בעל זכויות". המשמעות היא שחוק ההסדרה שמכשיר התנחלויות על ‏קרקעות ‏פרטיות‏ של‏ פלסטינים‏ או ‏על‏ קרקעות‏ בלתי ‏מוסדרות‏ ביהודה ‏ושומרון (כשליש לערך‏ מאדמות‏ יהודה‏ ושומרון ‏שטרם‏ נקבעו ‏להם ‏בעלים‏ פרטיים‏ או ‏טרם‏ הוכרז‏ כי ‏הן אדמות ‏מדינה) – הוא בלתי חוקתי ודינו להיפסל לאחר שלא צלח את מבחני המידתיות.

רק המתנחלים נהנים

חיות קובעת שכבר סעיף המטרה בחוק הוא בעייתי. הוא מנוסח אמנם באופן נייטרלי: "מטרת החוק היא להסדיר את ההתיישבות ביהודה ושומרון ולאפשר את המשך ביסוסה ופיתוחה". "אולם, בחינת ההיסטוריה החקיקתית של החוק", כותבת הנשיאה, "מלמדים כי ההסדר הקבוע בו אכן נועד להיטיב עם ההתיישבות הישראלית בלבד". היא ממשיכה ושוללת את ניסיונות החוק לתלות את ההסדרה החדשה באמצעות "תום לב" או "הסכמת המדינה" שנועדו להכשיר את ההפקעה.

השופטת חיות צילום מסך: לע"מ

לעניין זה מסתייעת הנשיאה ביועץ המשפטי לממשלה: "בהקשר זה טוען היועץ המשפטי לממשלה בצדק כי רשימת הגופים העונים להגדרת 'מוסד מיישב', מעלה בהסתברות גבוהה למדי (וזו בלשון המעטה) כי מטרתם היא קידום ההתיישבות הישראלית באזור בלבד". כלומר הביסוס והפיתוח של ההתיישבות פירושם ביסוס ופיתוח ההתיישבות היהודית בלבד. הנתונים תומכים במסקנה זו. משנת 1967 הוקצו כ-1,625 דונמים בלבד של אדמות מדינה לאוכלוסייה הפלסטינית ואילו משנות ה-70 של המאה הקודמת ועד אמצע שנות ה-2000 הקצה הממונה לחטיבה להתיישבות כ-450,000 דונמים של אדמות מדינה בשטח C לצורך יישובם על ידי ישראלים.

בג"ץ לאורך השנים שירת מפעל ההתיישבות של המתנחלים תוך ניסיון מסויים להגביל ולחסום את השוורים בדישם. ובכל פעם שהורה על הורדת מאחז או מבנה לא חוקיים ספג נאצות ואיומים בדי-9. חוק ההסדרה נועד לסלק את הביקורת המועטה שבג"ץ עדיין מפעיל. למתנחלים ולמשרתיהם בממשלות ישראל נמאס מההתדינויות המתישות אל מול כל פלסטיני שצץ לדרוש את זכויותיו. חוק ההסדרה נועד לגהץ סופית את הפרוצדורות האלה, ולהכשיר בנייה על קרקע פרטית או על קרקע ‏שאדם‏ פרטי ‏אינו ‏יכול ‏להוכיח‏ בעלות ‏פרטית ‏עליה. אלה יועברו לרשות המדינה והמתנחלים.

לא כל המעשי הוא הראוי

השופט סולברג קבע אמנם ביטול החוק ירחיק את הפתרון מהמבנים האלה ולגישתו הפרקטית דווקא חוק ההסדרה ייתן מענה לפלונטרים מסוג זה. אלא שלא תמיד הפתרון הפרקטי הוא הראוי, בוודאי לא כשהפרקטיקה של התמונה הגדולה נוטה תמיד לטובת האינטרס של המתנחלים. נתוני המינהל האזרחי מלמדים שנכון לשנת 2016 היו ביהודה ושומרון 3,455 מבני קבע ומבנים יבילים בלתי חוקיים של התיישבות הישראלית על מקרקעין בבעלות פלסטינית פרטית. עוד ניתן ללמוד מנתוני המנהל האזרחי כי מתוך כלל המבנים הללו, 1,576 מבנים נבנו על קרקע פלסטינית מוסדרת בבעלות פרטית. חוק ההסדרה אולי היה מחיש את הפיצוי לבעלים הפרטיים, אבל פתרון הטווח הקצר הזה היה הופך בטווח הארוך למנגנון הפקעה סיטונאי, שלילת זכויות רבתי והפרה בוטה של כללי המשפט הבינלאומי, שאפילו היועץ המשפטי לממשלה, הפצ"ר לשעבר והמומחה למשפט בינלאומי אביחי מנדלבליט לא היה מוכן להגן על כל אלה.

בג"ץ מנפק את פסק הדין ההומני הזה בתקופה הפוליטית הקשה ביותר בתולדותיו. בזמנים שהביקורת היא לא רק על תוכן פסקיו אלא גם על הלגיטימיות של התערבותו. במיוחד במקרים של התנגשות חזיתית עם השלטון. עידן נתניהו, או לפחות העידן הנוכחי של כתב האישום נגדו,מתאפיין בהתנפלות חסרת רסן על מערכת המשפט, לכל אורך שדרותיה – מחוקרי המשטרה דרך הפרקליטות היועץ המשפטי ועד בג"ץ. וזאת, בכל הזדמנות שבהן מתקבלות החלטות שפוגעות גם בשלטון וגם בשליט. ואת הזיהוי הזה מבקשת הממשלה לחרות בשיח הציבורי כמאיץ לתדלוק שטנה והסתה. והנה, כאשר הסיפוח בפתח, מניף בג"ץ שלט 'עצור' בפני תיאבון הקרקעות ותאוות ההפקעה. שלט שעליו כתובות לא רק זכויות המדינה ששולטת בשטחים אלא גם חובותיה – לקניין, לשוויון, לכבוד האדם, אפילו שמדובר באדם הפלסטיני.