אינתיפאדת מיניאפוליס: אמריקה חולה, והיא יודעת את זה

האנלוגיה הראשונה שעלתה לי כשפרצו המהומות בערים בארה"ב היא לאירוע הטריגר של האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 לאחר שמשאית ישראלית פגעה במוניות פלסטיניות בשוגג והרגה ארבעה פועלים. בארץ הופתעו מעוצמת המחאה שהלכה וגדלה לתנועה עממית ושנמשכה עד 1993. בעיקר הופתעו אלו שלא קראו את הספר "הזמן הצהוב" של דוד גרוסמן שהעביר בדיוק את תחושת חבית הנפץ שמחפשת את הניצוץ שיפוצץ אותה.

כך גם המחאה בארה"ב. מי שרואה את הקיטוב הכלכלי והחברתי בארה"ב וקורא את כתבות "הזמן הצהוב" המקומיות, לא מופתע באמת מעוצמת המחאה והכעס שהציתה רציחתו של ג'ורג' פלויד האפרו-אמריקאי על ידי שוטר לבן במיניאפוליס. המחאה הזאת היא הרבה יותר ממותו של פלויד והרבה יותר גם מהמסר של Black Lives Matter, התנועה שמנסה להחדיר לשיח את חוסר השוויון הממוסד בארה"ב והאפליה נגד שחורים - אפליה שגובה מחיר בחיים, בבריאות ובפשע מהם.

מהומות בארה"ב צילום: אי פי איי

המחאה היא על העוני והפערים בין עניים לעשירים שהפכו לקיצוניים יותר, כשאחוז קטן מחזיק ברוב ההון של המדינה. היא מחאה בעקבות "עשירים מלוכלכים", הספר והסדרה שנוצרה אחריו על פרשת ג'פרי אפשטיין , שקיבל מרשויות החוק כרטיס יציאה מהכלא כמו במונופול בגלל עושרו לאחר שעשה מעשים מגונים בכ-400 קטינות. זו מחאה על חוסר ההגינות שהעשירים בארה"ב הכניסו לסדר היום כששיחדו מאמנים באוניברסיטאות יוקרתיות כדי לקבל את ילדיהם. על בתי החולים שמסרבים לטפל בעניים, על חברות דירוג האשראי שלא מאפשרות למי שנכנס פעם אחת לאוברדראפט לצאת מהמעגל. על כך שהקורונה נתנה דחיפה נוספת של משפחות מעמד הביניים לכיוון העוני ושבאמריקה, המדינה העשירה, אנשים עומדים בתור לקבלת אוכל חם או תלושי אוכל.

יש כללים לעשירים וכללים לשאר

משהו עמוק רקוב באמריקה שבה כל אחד מאמין שאם הוא יתאמץ, ויפעל לפי הכללים – הוא יצליח, ופתאום מסתבר שיש כללים לעשירים וכללים לשאר. זה יוצא החוצה, כי הקורונה לא אפשרה למיליוני אמריקאים לעבוד ולהתפרנס וככל שהעוצר שלהם נמשך הייאוש שלהם גבר וכך גם התור לרכישת כלי נשק. יותר ויותר אמריקאים חיים מחודש לחודש ולא יכולים לשאת בהוצאות לא צפויות שאפילו בישראל ייראו סבירות, או ללכת לבתי חולים כדי לקבל טיפול רפואי. המחאה היא כמובן גם על חוסר השוויון הכל כך מובהק שחווים אפרו-אמריקאים וגם לטינים בארה"ב מזה עשורים, כשהם יעד קבוע להצקות של מערכת החוק והמשפט, והתקרה הנמוכה שאליה הם יכולים לכוון נמוכה באופן כואב.

כלא בארה"ב. כמה לבנים וכמה שחורים? צילום: גטי אימג'ס

על כל לבן שיושב בכלא יש חמישה אפרו-אמריקאים, ולמרות שההיספנים והאפרו-אמריקאים מהווים כשליש מהאוכלוסיה בארה"ב הם מייצגים יותר ממחצית הכלואים – 56%. על כל לבן שמכור לסמים קשים יש שישה מכורים שאינם לבנים. הבחירה בברק אובמה כנשיא היתה אחד מהשיאים של הקהילה הזאת והפכה בסופו של דבר לשפל, כשגם הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון לא הצליח לשנות בכלום את מצבה של הקהילה שמספרית היא גדולה, אבל נעדרת לחלוטין עוצמה הכלכלית, חברתית ופוליטית ואין לה ייצוג בכל מה שנחשב מתקדם באמריקה - הייטק, מסחר, פיננסים. הייצוג העיקרי שלה בדמות כוכבים הוא בענפי הספורט ובמוזיקה וסרטים.

אין מגע בין האוכלוסיות

בעודי כותב את הטור הזה, קיבלתי הזמנה מחברה להפגנת הזדהות עם הקהילה האפרו-אמריקאית בבית הספר התיכון בלוס אלטוס, העיר שבה אני מתגורר בעמק הסיליקון, שבדומה לכל הערים בעמק, אין בה כמעט בכלל אפרו-אמריקאים ( 0.5% מהאוכלוסיה). הסימפטיה הזאת מזכירה את ספרי פוצ'ו על פעילי השמאל שמדברים על הכיבוש המשחית אבל משתגעים כשהפועל הערבי משתמש בשירותים שלהם בעת ההפסקה.

לציבור הלבן במפרץ סן פרנסיסקו כמעט שאין מגע עם האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. הם מקבצים נדבות בצמתים, הם הומלסים ברחובות סן פרנסיסקו, הם חברי כנופיות באוקלנד ובמזרח פאלו אלטו. הם אלו שרוב האנשים שהולכים להפגין מתוך הזדהות עימם כי זה הדבר הנכון לעשות, מוודאים שהדלתות והחלונות של הרכב שלהם נעולים כשהם עוברים לידם ומעבירים את המסר הזה גם לילדיהם המפוחדים. והאמת? אני קרוב לעשור בעמק הסיליקון ומכיר אולי שני אפרו-אמריקאים בחברות הייטק. אם המהגרים הלטינים בארה"ב הם האנשים השקופים שמנקים את הבתים, שמטפחים את הגינה, האפרו-אמריקאים לא שקופים - הם אלו שמתרחקים מהם, מפחד, מחוסר ידיעה ומבורות.

אמריקה חולה, והיא יודעת את זה. יותר ויותר אנשים מדברים על החשש מהפורעים, אבל מוסיפים שהם מפחדים יותר משוטרים מושחתים או אלימים. כשעוצר אותך שוטר על עבירת תנועה, אתה רועד ומקפיד לשים את ידיך במקום על ההגה, כדי שיוכל לראות. אבל נדיר שעוצרים לבנים במכוניות יוקרה. כמעט תמיד המשטרה מחפשת את אותן מכוניות מצ'וקמקות שנהגיהן הם אפרו-אמריקאים או לטינים. לא פעם יצא לי לדבר עם גננים מקסיקנים שנעצרו פעמיים או שלוש ביום לבדיקה אקראית. זו התחתית של אמריקה ולקח להם עשרות שנים להבין שהממסד לא יאפשר להם לצאת משם. ההגינות הקפיטליסטית האמריקאית לא עובדת כשזה קשור למיעוטים ולעניים. ולכן, הם מתנערים היום מהכל. יש להם מעט מדי להפסיד. ונמאס להם.

אז הם עושים אינתיפאדה. אם זו או הבאה בתור תוביל למהפכה, ימים יגידו. גם האליטות בצרפת חגגו עד הרגע האחרון כשהחלה המהפכה הצרפתית.

עודד חרמוני הוא שותף-מנהל בקרן ההון סיכון J-Ventures שבסיסה בעמק הסיליקון ומשקיעה בעיקר בחברות בעמק הסיליקון, ניו יורק, לוס אנג'לס וישראל