החברה שהחליטה שמטוס קרב לא חייב להיות סימטרי

שלום, כאן הקברניט; היופי הוא בעיני המתבונן, אבל לפחות חלקכם יסכים איתי שמטוסים הם מכונות יפות: הצורך לצמצם את התנגדות האוויר הוביל לעיצוב בעל קווים נקיים וחלקים, מבנה זרמי שמשדר מהירות ועוצמה וסימטריה מוקפדת. היום אספר לכם על חברה אחת שהחליטה שמטוס סימטרי זה לחלשים - ובנתה את האווירונים הכי עקומים בהיסטוריה. הם נראו כמו תאונות פוטושופ, ואני לא מגזים.

המנהלים התעלמו ממחאות קשישי הדירקטוריון והקימו, עם סימני רייכסמארק בעיניים, את חטיבת התעופה המבורגר פלוגזגבאו.

מטוס ים נבחן במטה בלום אונד פוס צילום: geschichtsspuren

בראשה ניצבו מקס אנדראי ורוברט שרוק, שניסו לפתות מהנדסי תעופה גדולים מחברות אחרות בכסף מספנות מתוק. אבל אף אחד לא התעניין; חברות כמסרשמידט, היינקל ופוקה-וולף שפכו הון על המהנדסים שלהן, בידיעה שהם נכס חיוני. ואז החליט מישהו בבלום אונד פוס שכדאי לפנות לנפש היצירתית של המהנדסים ולהבטיח להם חופש עיצובי מוחלט. בהתחשב בכך שסיפורנו מתרחש בגרמניה הנאצית וחופש יצירתי היה דבר נדיר (נאצים הם, ובכן, נאצים) - מיד הצליחה החברה להשיג כמה שמות גדולים, לזוועתן של החברות שנטשו (ביניהן יצרניות יפניות יצירתיות כקווסאקי).

בתחילה, ייצרה בלום אונד פוס את המטוסים המשעממים ביותר בעולם, כמו מטוס האימון HA135; המהנדסים קיטרו, אבל קיוו שדברים ישתנו לכשתפרוץ המלחמה המיוחלת. עד 1939 התמקדה החברה בפיתוח מטוסי ים, ובתחום זה אף הצטיינה: ה-BV238 שלה היה המטוס הכי גדול שבנו כוחות הציר במלחמת העולם.

אורך של 43 מ', מוטת כנפיים - 60 מ', ושישה מנועים: ספינת הטייס BV238 צילום: (Bundesarchiv (CC BY-SA 3.0 de

ואז נחת פרץ יצירתי על בלום אונד פוס - והיא התחילה לגשת למכרזי הלופטוואפה עם העיצובים הכי פראיים שנראו אי פעם. למשל, ה-P192, מפציץ שמנוע המדחף שלו מוקם באמצע הגוף ולא בחזית. מה יכלה להשיג כך? ראות טובה יותר לטייס ומיקום התותחים בחרטום, מה שהועיל לדיוק וטווח הירי.

המדחף באמצע הגוף - הראות מצוינת. P192 צילום: unicraft

או ה-P193, בעל המדחף בזנבו, שנועד להחליף מפציצי צלילה קלאסיים. גם כאן שיחקה הראות תפקיד חשוב: כשאתה צולל על מטרה, כדאי שתראה היטב את סביבת המטרה כדי להימנע מעצירה בלתי צפויה בתוך האדמה.

P192 צילום: luft46

בכירי חיל האוויר הנאצי פנו לאנשי החברה ושאלו אם מישהו שם שתה יותר מדי שנאפס; בעיני ההנהגה, המטוסים הללו לא נראו הגיוניים. אבל בבלום אונד פוס אולי הציגו עיצובים קריקטוריים, אך עם היגיון הנדסי ומבצעי. הנאצים פשוט היו מקובעים מדי והעדיפו את העיצובים המסורתיים של חברות כהיינקל, דורניה, פוקה-וולף ומסרשמידט.

ואז שלפה בלום אונד פוס ארנב מוטנטי מהכובע: מטוס לא סימטרי.

נעים להכיר: BV141 צילום: wpscn.ru

ה-BV141 היה גוף עם מנוע, לצידו גוף קטן נוסף עם תא צוות, משהו שהפתיע את בכירי חיל האוויר, ולו בשל האומץ שבהצעת כזו מין מוטציה.

הוא הוגש למכרז לפיתוח מטוס תצפית - אחת המשימות הכי קריטיות של המלחמה; בעידן שלפני הלוויינים ומכשירי הקשר בתפוצה רחבה, גנרלים לא ידעו היכן נמצא האויב 90% מהזמן, ובדרך כלל גם היכן הכוחות שלהם עצמם; כל מפקד בשטח הפריז בהישגיו ומרווח הטעות היה עצום. לך תתכנן מתקפה גזרתית כשאין לך מושג אם החטיבות שלך בכלל נמצאות באותה נקודת זינוק.

בצד אחד קוקפיט, בצד שני גוף ומנוע. מה זה נותן? צילום: (Bundesarchiv (CC BY-SA 3.0 de

ולכן היו מטוסי התצפית כזה מין משאב חיוני. לבעלות הברית היה את מטוס המוסקיטו הבלתי מנוצח (שעל נפלאותיו כבר סיפרתי לכם) ולנאצים? קדחת. ולכן התלהבו דווקא מהפיתוח הביזארי של בלום אונד פוס.

כשאין לך פרופלור מול הפרצוף וזנב מאחור, הראות פשוט מושלמת. וזה בדיוק מה שרצו הנאצים, אפילו שהאווירון עצמו נראה כמו בדיחה.

צוות BV141 לקראת טיסת ניסוי צילום: (Bundesarchiv (CC BY-SA 3.0 de

לכן, רצו בלופטוואפה לראות איך מתקדם הפיתוח, כדי להחליט אם להזמין את ה-BV141 או את מתחרהו, הפוקה-וולף 189, שהיה בעל עיצוב שגרתי יותר - אך עם שני מנועים. סוגיית המנועים היתה רגישה, גם בשל עלות ייצור ותחזוקה וגם משום שהנאצים שמו לב שמנועים עומדים להפוך למשהו פחות זמין מהרצוי; מפציצי בעלות הברית טחנו יום-יום את מפעלי תעשיית המלחמה הגרמנית, ומלאי המנועים אזל במהירות.

בסוף לא זכה ה-141, על אף שהציג ביצועים טובים. הוא היה בלתי יציב באופן מסוכן במהירות איטית - למשל, בעת גישה לנחיתה - ואף צבא לא רוצה מטוס חד פעמי. המטוס גם התבסס על מנוע ה-801 המוצלח של BMW (כן, יצרנית הרכב החביבה על ישראלים רבים בנתה את רוב מנועי חיל האוויר הנאצי) - מנוע שנדרש עבור מטוס הקרב פוקה-וולף 190, שהיה נחוץ  אף יותר ממטוס תצפית חדש.  מתחרהו, לעומת זאת, הצריך מנוע פחות מבוקש.

BV141 צילום: hushkit

אבל בלום אונד פוס דווקא שמחה: היא והמוזרויות שלה שמו רגל בדלת. כשחיפש הלופטוואפה מחליף לשטוקה, מפציץ הצלילה המפורסם של חברת יונקרס, מיהרה להציג דגם אסימטרי נוסף, ה-BV237. הגוף כלל תא פצצות פנימי, והכלי היה בעל יכולות אוויר קרקע אך גם אוויר אוויר. גרסה נוספת שלו תוכננה לשאת גם מנוע סילון בין הקוקפיט והגוף, תותחים כבדים נגד מפציצים ועוד. אך הפעם, לא התרשמו בכירי הלופטוואפה.

מטוס קרב לא סימטרי? יש דבר כזה צילום: Revell

החברה לא ויתרה והציגה עיצובים אפילו מוזרים יותר, כמו ה-BV170, מפציץ קל תלת מנועי שהצוות שלו יושב מתחת לזנב. עיצוב זה איפשר טיסה מהירה ותמרון זריז משל מפציצים דומים.

היכן הצוות? מאחורה, בזנב צילום: topwar

עוד דוגמה מעניינת היה דגם 111, ספינת טיס לא סימטרית שנועדה אף היא למשימות סיור ותצפית, כשמיקום הזנב מסייע למקלענים להגן על המטוס מתוקפים אוויריים. הרעיון היה לשים יותר מקלעים וצריחים, בצורה שתאפשר לספינת הטיס לטוס עמוק אל תוך שטח האויב בלי ליווי, ולספק מודיעין ערכי. התכנון לא יצא משלב שולחן השרטוט.

ספינת טיס לא סימטרית צילום: Wydawnictwomilitari

עוד דוגמה ליצירתיות החברה היה עיצוב בשם AE607, מטוס קרב סילוני אסימטרי בעל כנף דלתא - תצורה שהקדימה את זמנה בעשרים שנה. העילוי התקבל במידה רבה מצורת הגוף, מה שאיפשר לבנות מטוס עם כנפיים קטנות יותר, מה שצמצם את המשקל. המטוס היה לא סימטרי כדי לבנות את המטוס סביב מנוע סילון, כך שיניקת האוויר מן החזית לא תצטרך לעבור סביב הקוקפיט.

סטייל עתידני, אפילו בימינו צילום: superhobby

העיצוב האחרון של החברה, אף הוא בתצורה מפתיעה - מטוס קרב ללא זנב, שנשען על על סנפירים בקצות הכנפיים להיגוי - הוגש ממש ימים ספורים לפני התאבדות היטלר ונפילת הרייך השלישי.

מה קרה לחברה לאחר סוף המלחמה? המהנדסים היצירתיים שלה קיבלו אזרחות אמריקאית וג'וב בתעשייה האמריקאית, והחברה דממה עד 1955. ואז, חזרה לייצר מטוסים - אבל של יצרניות אחרות, ברישיון, עבור מערב גרמניה. החברה בנתה רק מטוס אחד מעיצוב שלה - ההנזה ג'ט 320, מטוס מנהלים משעמם להחריד. ב-1969 התמזגה עם מסרשמידט-בולקאו, ליצירת קונצרן MBB, שבתורו נרכש בידי DASA - כיום חברה בבעלות איירבוס הצרפתית.

הקוקפיט ותא המקלען - בקצות הכנפיים. מפציץ בינוני שעיצבה החברה צילום: axisandallieschronicles

רגע, איך זה יתכן? מדוע נעלמה חברה כל כך יצירתית? הבעיה של בלום אונד פוס היתה התלות במלחמה להבטחת עתידה הכלכלי. בעוד כל מטוסיה נכשלו בשרשרת - גאוניים ככל שיהיו - הכניסה החברה הון עתק מבניית ספינות לצי הגרמני, ביניהן אוניות המערכה ביסמארק וטירפיץ ומאות צוללות U Boat לדגמיהן. זה לא שאין ביקוש לספינות משחית בעתות שלום - אך היקפי הייצור זעומים, כל מכרז מתנהל בעצלתיים והחברה נאלצה להשקיע זמן ומאמץ רב לפני שראתה החזר על השקעתה.

ונקנח בזווית הישראלית: לאחר שמיזגה את פעילות האירוספייס שלה, חזרה בלום אונד פוס לים: במשך שנים רבות ייצרה אסדות קידוח נפט ויאכטות (ביניהן אחת מרשימה למדי עבור רומן אברמוביץ' - הספינה אקליפס, היאכטה הכי גדולה בעולם) וב-1999 עברה לידי חברת טיסנקרופ. עסקי היאכטות של בלום אונד פוס נמכרו ב-2011 לחברה בריטית, בעוד פעילותה הצבאית נמשכה תחת דגל טיסנקרופ; למעשה, היא לקחה חלק משמעותי בתכנון ובניית הצוללות של צה"ל (אל חשש, הן סימטריות לחלוטין). טיסה נעימה!