חיסול ברקיע השביעי: איך יכולה מדינת ישראל להפיל לווייני אויב?

שלום, כאן הקברניט; מדינת ישראל שייכת למועדון מצומצם של מדינות ששיגרו לוויינים לחלל, ומחזיקות נוכחות מחוץ לאטמוספרה. אבל האם ידעתם שלפי מקורות זרים, אנחנו שייכים למועדון אפילו יותר מצומצם, סודי ולא מוכר - בו מדינות שיכולות לחסל לוויינים של אחרים? היום נדבר על מלחמה בחלל: איך מפילים לוויין, מי יכול לעשות את זה, מי בכלל מסוגל ומה יקרה אחרי שינסה.

רקטת שילוח רוסית משנות החמישים צילום: Novosti

מה כל כך חיובי בו? ובכן, השיטה הראשונה שנוסתה בידי ארה"ב התבססה על ניתוח אותות הרדיו ששולחים לוויינים, ואז נתבקשו מפתחיה להכין מודל הפוך - שימוש באותות רדיו מהחלל כדי לגלות מיקום ספציפי על פני האדמה. זה היה הבסיס לניווט הלווייני וכך נולדה מערכת ה-GPS שזמינה היום בכל טלפון. בלי המעקב הזה, כנראה שהיה הרבה יותר קשה להגיע ממקום למקום בלי ללכת לאיבוד.

בלעדיו, לא היה לנו טינדר. ספוטניק, הלוויין המלאכותי הראשון צילום: נאס"א

הצורך השני היה פחות סימפטי - היכולת להשמיד משהו בחלל מהקרקע, באופן הכי פשוט והכי מהיר. המירוץ לחלל בין המעצמות לא היה סתם משחק על יוקרה בינלאומית: מדינה שתוכל לפתח טכנולוגיה לריגול מהחלל, הפצצת מטרות מהחלל והגנה דרכו לפני יריבתה, תחזיק בקלף מנצח ותשלוט בעולם. כך לפחות הציגה ארה"ב את המירוץ לחלל לאזרחיה, כשנדרשה לקבל מימון לכל העסק (לבריה"מ לא היתה בעיה כזו, בהיותה דיקטטורה).

"שליטה עולמית" היא יותר משאיפה בסגנון נבלי-בונד; כשמדינות מכירות בעוצמה שלך וחוששות מהעוצמה של יריבך, יהיה קל להפוך אותן למדינות חסות שיספקו הרבה ביזנס לארגונים ומפעלים במדינה שלך. הכלכלה שלך תצמח ותקבל יכולת השפעה על הסכמי סחר, דרכם תוכל להשיג משאבים ומחצבים בצורה נוחה. המלחמה הקרה אכן היתה על שליטה בעולם, בצורה די מילולית.

אילוסטרציית מלחמה בחלל צילום: wikimedia

בפועל, פיתחו ארה"ב ובריה"מ יכולת ריגול מהחלל, ומהר מאוד הבינו שאם אחת תציב שם טילים אטומיים, השנייה לא תוותר והסיפור רק יסלים - ולכן נקבעו הסכמים לפיהם נשק בחלל הוא בגדר שבירת חוקי המשחק.

תרמה לכך עובדה מעניינת אחת: במקור, המנהיגים והגנרלים רצו תותחי פלזמה וקרני מוות ולייזרים וכל מיני דברים שייגרמו לאימפריה הגלקטית מ"מלחמת הכוכבים" להיראות כמו מעגל מסאז'ים - ואז באו המדענים והסבירו להם לאט ובמילים קצרות שזה בלתי אפשרי טכנולוגית (סיפרתי לכם בעבר על העניין, בטור שהרחיב על מלחמת הכוכבים).

קונספט "כוכב המוות", גרסת המלחמה הקרה צילום: rusvensa

כך נוצר מצב בו מערכות נשק לא הגיעו לחלל בתפוצה רחבה, אך לווייני ריגול מילאו אותו. מה עושים? בונים יכולת לפגוע בהם פה, מלמטה. השיטה הראשונה התבססה על טילים בליסטיים: אם רקטה ענקית יכולה להגיע לחלל ולשתול בו לוויין, בטח תוכל גם לפגוע באחד, חשבו משני עברי מסך הברזל.

אבל הרעיון הזה היה מאוד מסובך: לוויינים במסלול נמוך יחוגו כ-2,000 ק"מ מעל לפני הקרקע בממוצע; לוויינים במסלול בינוני יחוגו כ-20,000 ק"מ; ולוויינים במסלול גבוה לרוב לא יחוגו כלל, אלא יהיו קבועים מעל לאזור ספציפי, בגובה של כ-36,000 ק"מ ופשוט ינועו בהתאם לתנועת כדור הארץ (מסלול גאוסטציונרי). ככל שטווח הטיסה ארוך יותר, כך תשפיע יותר כל טעות; למשל, סטייה של אלפית המעלה תהפוך במהירות להחטאה בקילומטרים.

לוויין תצפית. איך פוגעים באחד? צילום: USAF

לכן, החליטו לנסות לקצר טווחים - ופשוט לירות על הלוויין ממטוס מגביה טוס; ואם יחטיא הטיל? פשוט יתנו לו ראש נפץ גרעיני - אפקט נזק של קילומטרים יעשה את העבודה. הראשונה לנסות טכנולוגיה שכזו היתה ארה"ב, ב-1958: במקור, פיתחה טיל בליסטי גרעיני לשיגור מוטס שנקרא Bold Orion; היתה זו רקטה גדולה שנישאה בידי מפציצים בינוניים לגובה רב, ואז הוטלה וטסה למסלול קשתי לעבר מטרה קרקעית. זה לא כל כך עבד, בעיקר משום שהבולד אוריון הגיע לטווח של סביב 1,800 ק"מ, ומעבר לפינה כבר היו טילי קרקע-קרקע סטנדרטיים עם טווח שכזה.

באוקטובר 1959 שוגר בולד אוריון משופר, טס אל עבר לוויין אקספלורר 6 אמריקאי, וחלף רק קילומטרים ספורים ממנו. הוכח שאם היה נושא כמתוכנן ראש נפץ גרעיני, היה מפרק את המטרה לקונפטי.

מפציץ B47 אמריקאי ממריא ותחת כנפו טיל בולד אוריון צילום: USAF

בהמשך, פותחו טילי ניסוי עם שמות דרמטיים כ-High Virgo ו-SkyBolt, האחרון בשיתוף עם בריטניה. עבור המדענים והגנרלים במערב, זה נראה כמעט פשוט: עוקבים אחר לוויין המטרה, משגרים אליו טיל עם פצצת אטום, וחסל. זאת, בלי שיצטרכו לחשוב יותר מדי על מה שעושים פיצוצים גרעיניים בחלל.

בתשיעי ביולי 1962 הם קיבלו חתיכת שיעור: הניסוי הגרעיני סטארפיש פריים, במסגרתו פוצץ ראש נפץ גרעיני של 1.4 מגה-טון בגובה 400 ק"מ.

כך נראה פיצוץ סטארפיש פריים צילום: wikimedia

הפיצוץ הפתיע את תושבי הוואי, בדגש על הונולולו - כאלפיים ק"מ מנקודת השיגור עצמה: הוא הפך את הלילה ליום, והשמיים קרנו באור מפחיד. ואז הפך החושך להרבה יותר בולט: רשתות חשמל נשרפו ברחבי מדינת האי, ואיתן גם רשתות תקשורת וציוד מבוסס טרנזיסטורים. 

פיצוץ סטארפיש פריים הפך את הלילה ליום צילום: (Stephen Schwartz (atomicanalyst,Twitter

מה קרה? בפיצוץ אטומי על הפלנטה שלנו, נספגים הקרינה והחום באדמה, בחמצן ומושפעים מהכבידה, וכן גם פולס אלקטרומגנטי שמשתחרר. בחלל זה עובד אחרת: הפולס של סטארפיש אלפא פשוט טיגן את הוואי.

הפיצוץ הפריע לחגורת הקרינה הטבעית של כדור הארץ, וההפרעות נמשכו ימים שלמים; תשעה לוויינים שעברו דרך אזור הפיצוץ התקלקלו והתנתקו מהבקרה הקרקעית - ביניהם טלסטאר 1, לוויין התקשורת הראשון בעולם.

וכך זה נראה בצבע: אמצע הלילה, והשמיים בוערים צילום: wikimedia

המדענים ידעו שפיצוצים כאלה משחררים פולס אלקטרומגנטי, ואף חקרו את הנושא כדי עוד ב-1958, אך לא ידעו עד כמה רחוק מגיעים הפולסים הללו בסביבת אפס-כבידה ובגובה שכזה. מהר מאוד קלטו בארה"ב שעדיף לא לתת לטילים נגד לוויינים פצצות אטום ובכלל, שעדיף להשאיר את הפיצוצים הגרעיניים בתחום האטמוספרה.

בינתיים, בברית המועצות נלמד לקח דומה: הסובייטים פוצצו ראשי נפץ של 200 קילוטון בגובה 290 ק"מ, מעל לקזחסטן. הפולס האלקטרומגנטי שרף מיידית תשתית טלפוניה של מאות קילומטרים, את מערכות תחנת הכוח הראשית של מחוז קרגנדה במדינה, וגרם עוד שורת מרעין בישין.

לא רעיון מוצלח. טיל סקייבולט גרעיני צילום: USAF

שני הצדדים הבינו שאין ברירה, וכדי שהטיל יחסל את הלוויין מבלי לגרום לאסונות פה על הקרקע - יהיה עליו לפגוע בצורה כירורגית. ברית המועצות החלה לבחון פתרונות יצירתיים - למשל, לוויין-מחסל, אשר מתקדם לאט לאט אל מטרתו ואז מפעיל מטען נפץ סטנדרטי להשמדתה. ארה"ב, לעומתה פשוט ניסתה לדייק את הטילים שלה.

ב-1982 היא הצליחה: פותח טיל בשם ASM135, אותו נשא מטוס קרב F15 לגובה רב ושיגר בעת נסיקה ל-38,000 רגל. בניסוי שנערך ב-1985 פגע הטיל הזה בלוויין אמריקאי, שחג בגובה 555 ק"מ והשמיד אותו. ראש הנפץ היה סטנדרטי; בהוואי נשמו לרווחה.

F15 נושא טיל נגד לוויינים צילום: USAF

עם הזמן, פיתחו שני הצדדים טילים נגד לוויינים במסלול נמוך - ה-RIM161-3 של צי ארה"ב שמשוגר מספינות, וה-A235 הרוסי שמשוגר מן הקרקע, ובעשור האחרון נראו מטוסי מיג 31 רוסיים בניסויים עם טיל נגד לוויינים שיכולותיו וביצועיו טרם נחשפו. ניסויים מסווגים בתחום זה נערכו בעבר, ויש להניח שעדיין נערכים. למעשה, בארה"ב נכנס טיל ה-ASM135 לשירות וידוע על מלאי זמין של טילים כאלה.

F15 משגר טיל נגד לוויינים צילום: USAF

אז ראינו שזה אפשרי להפיל לוויינים, שזה נעשה באימונים, ושיש כיום גם מטוסים כשירים לכך, גם חימוש מתאים וגם נהלים מסודרים. ומה על ישראל? ובכן, יש לנו מטוסי F15 משלנו, מהדגמים המתקדמים ביותר בעולם. אבל אין לנו טילי ASM ודומיהם; אם נצטרך להפיל לוויין, נשתמש בכלי אחר. כלי שיש רק לנו: טיל החץ.

צה"ל, בחכמתו, לא הודה מעולם ביכולת הזו. אך לפי הערכות מקורות זרים, ראש היירוט של הטיל הזה מסוגל לתמרן נהדר ולהגיע בקלות ללוויין זה או אחר, ולהשמיד אותו - בין השאר, במסלולים קצת יותר גבוהים ממה שיודעים האמריקאים והרוסים לעשות. ומה נעשה עם היכולת המתקדמת הזו? כלום ושום דבר, ואני אסביר: אף אחד לא רוצה להפיל אף לוויין אף פעם.

טיל החץ צילום: USAF

הפלת לוויין היא פעולה מאוד, מאוד אגרסיבית, במשמעות של יחסים בינלאומיים. אף מדינה לא תשתוק על הפלת לוויין שלה, וזה לא רק בגלל העלות שלו: מדובר במהלך מלחמתי שאי אפשר לפרש אחרת. זה נשמע אבסורדי, שכן הצבת לוויין ריגול אינה בגדר פעולה התקפית; למעשה, אף נטען שלוויינים שכאלה מצמצמים את אלמנט ההפתעה ומונעים החלטות נמהרות - מה שיכול אפילו למנוע מלחמות. אבל השמדה של לוויין זה סיפור אחר.

למשל, אי אפשר להשמיד לוויין בטעות; הפלות מטוסים צבאיים ואזרחיים קורות בטעות מפעם לפעם. ב-2018 הפיל פיקוד ההגנה האווירית הסורי מטוס סיור רוסי, תוך ניסיון ליירט מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי. מטוס IL20 הושמד ו-15 אנשי צוותו נהרגו. שלוש הממשלות - סוריה, רוסיה וישראל - הביעו צער על המקרה, אך הוא לא גרם להסלמת העימות בין מי מהן.

טילי SA6 נגד מטוסים צילום: שאטרסטוק

בנובמבר 2015 חדר מטוס תקיפה רוסי מדגם סוחוי 24 לשטח אווירי טורקי, כשתקף כוחות בשטח סוריה. זוג מטוסי F16 טורקים היו בסיור בסמוך לנקודת החדירה, והפילו את המטוס הזה. הצוות שלו נטש, אך הטייס נהרג באש מן הקרקע, ובמהלך חילוץ הנווט נהרג חייל נוסף. כמה זמן שהה הסוחוי בשטח טורקי? לטענת הטורקים, 17 שניות. לטענת הרוסים, הוא כלל לא חצה את הקו. מטוס של מיליוני דולרים, שתי משפחות שאיבדו בנים, מתח גדול בין שתי מדינות, ואפס תגובה. הרוסים לא הסלימו את המצב, מטעמי ט.ל.ח ושאיפה לא לסבך עניינים עם הטורקים. אבל על הפלת לוויין הם לא היו שותקים.  

האנושות מעדיפה מצב בו כולם מרגלים זה אחר זה בלוויינים, אבל אף אחד לא יורה. וברגע שהפלת למישהו לוויין, בעצם שללת ממנו את הזכות הטבעית שלו לדעת מה אתה מבשל עבורו. יש סיבה שאף מדינה לא עשתה דבר כזה ולקחה אחריות: הפלת לוויין תגרור מלחמה במצב הרע, או בידוד וחרמות במצב הרע-פחות; למשל, חרמות בתחום חקר החלל, כאלה שיקשו על המדינה ליהנות מהטרנד הצומח של מסחור החלל. ובעולם תחרותי, אף אחד לא רוצה להישאר מאחור. אז טוב שיש לנו לוויינים מעל לראש, וטוב שהם נשארים שם. ובמקרה בו מישהו יחליט לשרוף את המועדון ולהציב שם נשק - יתכן שנוכל להפוך אותו לפסולת-חלל. טיסה נעימה!