שיטור יתר? בג"ץ יכריע מתי מותר לשוטר לבקש תעודת זהות

"אדם הולך לתומו ברחוב, בדרכו הביתה או לקניות, ולפתע נתקל בשוטרי סיור, שפוקדים עליו לעצור, להציג תעודת זהות, לעמוד בצד ולהמתין עד שיבצעו בדיקה בעניינו. הוא ממתין דקות ארוכות בלי לדעת מדוע עוכב, מה פשר הבדיקה המשטרתית ומה עוד צפוי לו עד שיסתיים המפגש הכפוי עם אנשי החוק. העוברים ושבים לוטשים בו עיניים, שעה שהוא עומד ללא תזוזה בארשת פנים מתוחה, ותוהים איזו עבירה עבר ובמה הוא חשוד. בזמן הזה השוטר מתרחק עם התעודה בידו, נכנס לרכבו ובודק במסוף המשטרתי את פרטיו של האדם – היכן הוא גר? האם יש לו עבר פלילי? האם הוא דרוש לחקירה? מה שמות הוריו וילדיו? ועוד ועוד פרטים אישיים אודותיו", כך נפתחת העתירה לבג"ץ, שתידון ב־10 בפברואר, שהגישו האגודה לזכויות האזרח, אגודת יהודי אתיופיה והוועד הציבורי נגד עינויים. העתירה הוגשה נגד ה"פרופיילינג", שיטור יתר, שמכוון בעיקר נגד בני העדה האתיופית.

בעתירה שהוגשה בידי עורכי הדין אן סוצ'יו (האגודה לזכויות האזרח), נסרין עליאן וורדית דמרי־מדר (המרכז לחינוך משפטי קליני באוניברסיטה העברית) מובא סיפורו של א.ג, בן 16 ממוצא אתיופי המתגורר בחולון, שעוכב על ידי שוטרים לתשאול בשלושה מקרים שונים, כשהיה בן 13 ,15 ו־16, ללא כל סיבה: "בכל פעם שאני רואה משטרה אני נלחץ ומחפש להיכנס לחנות כדי לא להיות סתם בחוץ למקרה שהמשטרה תראה אותי", הוא צוטט בעתירה. "לדוגמה כשאני חוזר מאימוני כדורגל בבת ים, אני תמיד אומר לחברים שלי שנכנס לרמי לוי כאילו שאנחנו קונים משהו, למרות שבכלל אין עליי כסף, כדי לא להיות בחוץ כשמשטרה עוברת".

הפגנה של בני העדה האתיופית לאחר מותו של סלומון טקה מירי שוטר. בעיית ה"פרופיילינג" הוצפה בדו"ח הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה צילום: גיל נחושתן

חשד קונקרטי או צבע עור?

בעתירה נטען כי קיומו של פרופיילינג לא הוכחש על ידי המשטרה, ואף הובא ציטוט הסבר של מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך, שמסתמך על מחקרים לפיהם צעירים ומהגרים מעורבים בפשיעה יותר מאחרים: "כשישנה קהילה שמעורבת יותר בפשיעה, גם לגבי ערבים או תושבי מזרח ירושלים, והסטטיסטיקות מפורסמות, אז כאשר שוטר פוגש חשוד, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מאשר היה חושד בו אילו היה מישהו אחר. זה טבעי".

הוויכוח המשפטי הוא על פרשנות והיקף תחולתו של סעיף 2 לחוק תעודת זהות: האם הוא מקנה לשוטרים סמכות לעכב אדם, ולדרוש ממנו להציג תעודה מזהה ולבדוק מידע אישי אודותיו במאגרי המידע המשטרתי — גם בלי חשד קונקרטי כלפיו, אלא רק בגלל מראהו או צבע עורו? העותרים מתנגדים לפרשנות הזו, ואילו עמדת המדינה היא כי החוק מסמיך שוטר, הפועל במסגרת מילוי תפקידו, לדרוש מאדם להזדהות בפניו, גם אם לא נתעורר בלבו חשד לביצוע עבירה. וכמו שלעותרים יש שפע דוגמאות לעוול ולפגיעה, גם למשטרה דוגמאות ליעילות הנוהל.

"ביום 8.8.18", נכתב בתשובת המדינה, "ראו שוטרים צעיר שהיה נראה לחוץ, שהלך במהירות במזרח ירושלים.

לאחר שהשוטרים ביקשו ממנו להזדהות עלה כי מדובר בשוהה בלתי חוקי, בעל עבר פלילי בעבירות ביטחוניות, שהוגדר כמוגבל כניסה לישראל. בהמשך, לאחר ביצוע חיפוש, נמצא עליו סכין".

אמי פלמור, לשעבר מנכ"לית משרד המשפטים. "לאכיפה המוגברת השלכות חברתיות קשות" צילום: אוראל כהן

דוגמאות, מתברר, לא חסרות והן נמצאות באמתחתם של שני הצדדים. המשטרה מתעקשת שמדובר ב"סמכות חיונית מאין כמותה, והיא אחד הכלים הבסיסיים ביותר המצויים בידי השוטרים למלא את תפקידם הרחב והמורכב לשמור על הסדר הציבורי, על ביטחון הנפש והרכוש ולמנוע ביצוע עבירות. נטילת סמכות זו, אשר מופעלת על פי דין עשרות רבות של שנים, תהווה פגיעה קשה בעבודת המשטרה ועלולה לחבל ביכולתה של המשטרה לבצע את תפקידיה", נכתב בתשובת המדינה.

כאשר המשטרה תיתקל בסמטה חשוכה בגברת אשכנזייה מבוגרת ובצעיר אתיופי, האינסטינקט הפיקוחי והביטחוני לא יתמקד בגברת. ובכל זאת, הוויכוח מתקיים במרחב שבין כבוד האדם לבין ביטחון החברה; האם סמכות המשטרה לבקש מכל אחד ובכל זמן להזדהות או לעשות זאת רק אם מתעורר חשד. מכיוון שאת הסמכות לא ניתן להפעיל באופן שוויוני, אלא לאחר שיקול דעת ראשוני שבו ממיין השוטר במוחו את הסיכונים, ברור שהוא יופעל ביתר שאת כלפי מי שנצרב בתודעתו כחשוד פוטנציאלי. "הפרקטיקה המשטרתית הזו", מובהר בעתירה, "שהוכח שהיא נובעת מאפליה בהפעלת סמכויות אכיפה ומפרופיילינג גזעי, מופעלת באופן מוגבר כלפי יוצאי אתיופיה, ערבים ובעלי חזות מזרחית. היא יוצרת תחושה קשה של הדרה, ביזוי והשפלה, ויש לה השלכות חברתיות קשות".

הדברים הוצפו בדו"ח הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, בראשות המנכ"לית לשעבר של משרד המשפטים, עו"ד אמי פלמור. אחת הטענות המרכזיות שנשמעו מצד יוצאי אתיופיה היתה כי בקרב השוטרים רווח הנוהג לדרוש לעיין בתעודות זהות של אזרח יוצא אתיופיה על סמך 'פרופיילינג או ללא כל הצדקה עניינית. הדרישה מופנית אך ורק כלפי יוצאי אתיופיה, אף במקום שהם עומדים עם עמיתים לעבודה שאינם יוצאי אתיופיה. סיטואציה טעונה זו נוטה להידרדר כיוון שמספר לא מבוטל של אירועים אלימים ראשיתם בדרישה מטעם השוטרים להזדהות, כאשר על פניו לא היה נימוק אמיתי לדרישה זו. "בכל אחת מהפעמים שזה קרה", מצוטט צעיר אתיופי, "הרגשתי שזה הורס לי את כל מהלך היום, תחושה שאני לא שווה בין שווים, לא משנה כמה אני מתנדב ועושה למען החברה. התחושה שלי במקרים האלה וגם לאחר מכן היא השפלה, כעס, תחושת חוסר אונים".

לעתירה צורפה חוות דעת של פרופ' ברק אריאל, קרימינולוג באוניברסיטה העברית וקיימברידג': בהשוואה למדינות העולם הדמוקרטי, היעדרה של דרישה מינימלית לחשד סביר לעיכוב פלוני לצורך הזדהות הוא נטע זר. בעבר, כאשר לא היתה דרישה בסיסית כזו – הדבר הוביל לאפליה כלפי קבוצות מיעוטים, לניכור ולדרדור של הלגיטימיות של המשטרה... לא ניתן לקבל מצב שבו דרישת ההזדהות היא אירוע אגבי. מדובר באירוע מכונן, בעל השלכות רב־שכבתיות על תפיסת תפקוד המשטרה, הלגיטימיות שמקנה האזרח לעבודתה ומקצועיותה. משכך ברור כי לצורך ביצוע פעולה זו על ידי שוטר נדרשת הגדרה מצומצמת ביותר של שיקול הדעת, המגבילה אותה למקרים שבהם קיים חשד אובייקטיבי לביצוע עבירה".

בשטח שיקול הדעת קובע

ישנם תקדימים שבהם נאסרה הפעלת הכוח במקום שבו הפרת זכויות אדם שכנעו את השופטים שנזקי הפגיעה גדולים מנזקי האיפוק. בבג"צים שעסקו בחקירות עצירים ביטחוניים זכור המשפט המפורסם של השופט אהרן ברק, שלפיו הדמוקרטיה נאבקת לא פעם במבקשי נפשה כשיד אחת שלה קשורה מאחורי הגב.

אבל, בסופו של יום, גם אם ייכתבו הכללים הברורים ביותר, עדיין שיקול הדעת הוא של השוטרים. והם, לאחר הפעלת הכוח – מוצדק או לא – יטענו תמיד שנחשפו לאיום, לתקיפה, ושזיהו חשד ממשי.  

עתירה דומה בתוכנה הוגשה על ידי עמותת טבקה באמצעות עו״ד אייל אבולעפיה.