המטוס הכי מסוכן של סוריה ואיראן

שלום, כאן הקברניט; שנים של ניצחונות ועליונות טכנולוגית לימדו אותנו שחיל האוויר הישראלי הוא הבוס של שמי המזרח התיכון, ושלכל יריב שימריא להתמודד עמו כדאי לחפור מראש הרבה קברים. לא רק אנחנו מחזיקים בתפיסה הזאת; בעוד לחיל האוויר הישראלי דגש על יכולות התקפה מגוונות, בנו צבאות עוינים תפיסת הפעלה הגנתית.

ואולם, היום נדבר על היוצא מן הכלל: המטוס ההתקפי היחיד של יריבותינו סוריה ואיראן, ונראה האם יש סיבה לפחד ממנו. ספוילר: בהחלט, וגם לארה"ב יש.

למטוס הזה קוראים סוחוי 24, וברוסיה מכנים אותו "המזוודה" או "הצ'ימידן"; זה פשוט כלי שנושא מגוון עצום של נשק, ומסוגל לעשות איתו הרבה מאוד. המומחיות שלו: לפצח ולפרוץ מערכי הגנה, ולשתול פצצות במקומות הכי רגישים בעורף. מאין הגיע, ומה כל כך מסוכן בו?

סוחוי 24 איראני. מה כל כך מסוכן בו? צילום: cavok

סיפורנו מתחיל בתחילת שנות השישים, כשרוסיה נערכה למלחמה הכי גדולה, קטלנית ומזעזעת שאפשר: חילופי אש גרעינית בינה ובין ארה"ב ובעלות בריתה על אדמת אירופה. שתי מדינות פרנואידיות שמחזיקות מספיק נשק כדי לכסות כל מ"מ מיושב על הפלנטה בפיצוץ אטומי - ובטוחות שהנה, עוד רגע ורבע הצד השני לוחץ על הכפתור.

במשך שנים התבססה בריה"מ על פיתוח נשק גרעיני, גם ברמת המפציץ הכבד שטס עד צפון אמריקה והופך את ניו יורק לסיוט אפוקליפטי, וגם ברמת המפציץ הקל שמוחק בסיסי אויב וערים בקרבת החזית. ההפצצה עצמה לא מצריכה דיוק: כשהפצצה שלך מוחקת כל מה שברדיוס של קילומטרים, לא צריך לפגוע בול.

מפציץ כבד מדגם טופולב TU95 צילום: Wikimedia

ואז נכנסה האנושות לשנתיים הכי מטורללות בהיסטוריה שלה: בתחילת 1960 השלימה ארה"ב פריסת טילים בליסטיים גרעיניים מדגם יופיטר בשטח טורקיה. היו אלה טילים ישנים אך עבור הסובייטים היתה זו סכנת מוות: הטווח שלהם איפשר מכה אטומית מהירה, מבלי שבריה"מ תוכל לעשות דבר.

טיל יופיטר אמריקאי מוצב במחנה בטורקיה צילום: Wikimedia

בריה"מ המבוהלת החליטה לשלם לאמריקאים באותו מטבע והציבה טילים גרעיניים אצלם בשכונה, בקובה הקומוניסטית. ב-1962 פרץ לו משבר הטילים המפורסם, במהלכו 13 יום ישבו שתי המעצמות עם האצבע על כפתור השיגור, וכל טעות היתה מציתה שואה גרעינית.

בסופו של דבר קיבלו הנצים שכל, והסיגו את הטילים שלהם זה מקרבתו של זה - כשנשיא ארה"ב ג'ון קנדי גם התכופף היטב מול מקבילו הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב והבטיח שכוחות אמריקאיים לעולם לא יפלשו לקובה.

התחזית להלילה: ממטרים כבדים של מוות גרעיני צילום: wallpapercave

אבל בריה"מ למדה שם שיעור חשוב: ההבנה שהמלחמה הבאה לא בהכרח תהיה גרעינית, ושבעצם כדאי להימנע מהאופציה האטומית. וביחד עם ההבנה הנפלאה הזו, נולד הצורך בהפצצה אווירית מדויקת.

נדרש מטוס תקיפה מסוג חדש, שיוכל להשיג אפקט משמעותי בקרב גם בלי להסתכן בתגובה אטומית; במקום לפורר עיר ובה תחנות כוח ובית זיקוק, פשוט להגיע לעומק שטח האויב ולחסל את התשתיות הללו כירורגית. ובמקום לאדות בסיס אווירי של היריב, לחסל את מיכלי הדלק בו או לחורר את המסלולים. כל מטוסי התקיפה הקיימים של הסובייטים היו קצרי טווח ומוגבלים; הדגש בפיתוח שלהם היה על מהירות, לא על פגיעה מדויקת; הנחת העבודה היתה שאם המטרה קרובה לגבול, די בנטרול חלקי שלה; כוחות ארטילריה ושריון כבר יסיימו את העבודה.

מטוס תקיפה מדגם סוחוי 7B צילום: informatics.ru

בשל הנחה זו, מטוסי תקיפה כמו הסוחוי 7B לא קיבלו מכ"מים, או מערכות ניווט שאיפשרו תקיפה מדויקת בלילה או במזג אוויר בעייתי. כדי לשמור על מהירות גבוהה, מטען הפצצות היה מצומצם, והמטוסים תפקדו כארטילריה מעופפת, כמו מפציצי הצלילה של מלחמת העולם השנייה.

הביצה, התרנגולת והאווירון: האם הרוסים מעתיקים מטוסים מארה"ב? ברית המועצות חיקתה, העתיקה ושכפלה מטוסים צבאיים מתקדמים של יריביה בצורה סדרתית - או לפחות כך נהוג לחשוב. זה אכן קרה בפעם בוטה אחת באדיבות סטאלין, אך בפועל, התמונה שונה מאוד, אפילו הפוכה. על חדשנות ומקוריות בעולם התעופה ניצן סדן, 50 תגובות לכתבה המלאה 

חברת סוחוי היצירתית קיבלה את הפרויקט לידיה: מטוס חדש שנדרש נועד לשלב טווח ארוך עם דיוק - מה שמצריך גוף גדול יותר שיישא גם דלק, גם מנועים חזקים וגם מערכות מתאימות. הפיתוח עבר כמה גלגולים, והיה מסובך ביותר: 13 טייסי ניסוי נהרגו במהלכו בהתרסקויות, והמייסד פאבל סוחוי אמר שמימיו לא התמודד עם מטוס בעייתי כזה. בתחילת המיזם נדרשה החברה להבטיח שהמטוס גם יוכל להמריא ולנחות במנחתים מאולתרים בחזית, ולא רק בבסיסי אוויר סלולים למהדרין. הפיתרון שנבחן היה עיצוב בעל שני מנועים רגילים ועוד ארבעה קטנים שיוצבו אנכית ויסייעו ביצירת עילוי בהמראה. הבעיה: הם לא עשו דבר בשאר הטיסה, זללו דלק ושקלו הרבה.

לאחר כמה עיצובים, ביניהם דגם T6 בעל כנף דלתא עם סנפיר אנכי בקצה, הבינו הרוסים שהשיטה לא עובדת וצריך פיתרון אחר. הם מצאו אותו דווקא בארה"ב, שחשפה את ה-F111, מפציץ מהיר שנועד לבצע את אותה המשימה בדיוק. הוא קיבל כנף בעלת גיאומטריה משתנה, שמבטיחה עילוי מקסימלי במהירות איטית כשהיא פרושה (למשל, להמראה ונחיתה), ומינימום התנגדות אוויר במהירות על קולית, כשהיא משוכה לאחור (שיוט מהיר אל המטרה). ב-1970, תוך 26 חודשי תכנון, המריא הסוחוי 24.

תרשים סוחוי 24. שימו לב לכנף שמשוכה לאחור צילום: drawingdatabase

יש לכנפיים שלו ארבעה מצבים קבועים, כדי שהטייסים לא יצטרכו להתעסק איתן יותר מדי: 16 מעלות להמראה ונחיתה, 35 מעלות לשיוט, 45 מעלות לתמרון זריז במהירות גבוהה ו-60 מעלות לשיוט על קולי. שני אנשי הצוות שלו ישבו זה לצד זה, בתוך קוקפיט ובו כ-160 מתגים ובוררי מצבים, זה היה מטוס מסובך ביותר להפעלה.

אבל לאחר שתוקנו כל מחלות הילדות של הסוחוי 24, אהבו אותו הטייסים: את מנועיו החזקים, זריזותו היחסית, יציבותו באוויר ויותר מכל - את כמה שקל ופשוט לטוס בו מאוד מהר ומאוד נמוך. גם בגובה ממש אפסי, מתחת לאלומות המכ"מ של האויב.

סוחוי 24 טס בגובה של עמוד תאורה, פחות או יותר צילום: vexed123

הסובייטים התאמנו רבות בטיסה נמוכה והטלת חימוש מדויקת, וצוותי הסוחוי 24 הפכו למיומנים ביותר בקשת רחבה להפתיע של נשק. ואילו כלי משחית לוקח איתו המטוס הזה? פחות או יותר, את כולם: ביכולתו לשאת מארזים לרקטות 340 מ"מ, שזה הן כמעט פי חמישה יותר גדולות מהרקטות האוויריות של מדינות מערביות; פצצות מונחות לייזר ומונחות טלוויזיה, מונחות לוויין וכאלה בעלות עיצוב מיוחד לפיצוח בונקרים, פצצות מצרר נגד כוחות חי"ר ונגד טנקים וכמובן שגם פצצות אטום.

חלק מהחימוש שיכול המטוס לשאת צילום:mil.gov.ua

אבל המומחיות היא טילי שיוט: טילים נגד ספינות ונגד מכ"מים, טילי אוויר-קרקע לשימוש כללי, אפילו טילים חמקנים שקשה לזהות וליירט בזמן. סוחוי 24 מסוגל לפגוע במטרה מטווח של 285 ק"מ; זה אומר לשחרר חימוש בפאתי דמשק ולפגוע בדימונה. בנוסף, הוא יכול לשאת טילי אוויר-אוויר, ולהגן על עצמו בדרך, אם יידרש. עם הזמן שופר הסוחוי 24 וזכה בדגמים בעלי תא טייס דיגיטלי, שיפורי ביצועים ואפילו עוד חימוש.

שיגור טיל שיוט מדגם KH59 צילום: WingsOfRussia

עכשיו, מה אפשר כבר לעשות עם מפציץ מהיר מאוד, שטס נמוך מאוד? להפתיע את היריב שלך. באפריל 2016 ערכה המשחתת האמריקאית דונלד קוק תרגיל במים בינלאומיים בים הבלטי, קרוב מאוד לשטח רוסי. היא יורטה במפתיע בידי זוג מטוסי סוחוי 24, שטסו בגובה של פחות מעשרים מ' ועברו מעליה. פעם אחר פעם צלל עליה הזוג, והספינה התרחקה מהגבול כדי לא ליצור איזו תקרית.

הספינה דונלד קוק צילום: USN

ניתוח של צילומי היירוט הזה הראה שצמד המטוסים הפך את האימון האמריקאי לאימון משלו: היעפים מעל הדונלד קוק היו יעפים להטלה נמוכה של פצצות, ירי רקטות ועוד.

אבל מה שמעניין פה הוא שהמטוסים פשוט צצו; הקוק היא ספינה מטיפוס ארלי ברק שמצוידת במכ"מ מתקדם, שלפי הערכות הציג תנועה באוויר, אך לא כיוון וטווח מדויקים. צמד המטוסים פשוט טס כה נמוך, שהחזרי המכ"מ של הקוק פגעו בפני הים; בעיני ספינת המלחמה, המפציץ היה בסך הכל גלים. לא פלא שצי ארה"ב רואה בסוחוי 24 איום חמור.

צילום סוחוי 24 מסיפון הספינה קוק. בתמונה הזו, נראה שהמטוס טס נמוך יותר מגשר המשחתת צילום: USN

ואנחנו מדברים על סביבה בה אין הרים או ואדיות, אין מערך שיבוש אלקטרוני על הקרקע וכולי. עכשיו, תארו לכם כמה קשה יהיה לגלות בזמן מבנה סוחוי 24 שממריא מסוריה או לבנון ועושה את דרכו לישראל. מודיעין מהימן יכול להעיד על כוונה, ומכ"מים לטווח ארוך יכולים לזהות המראה, אך לא בהכרח לעקוב אחר המטוסים לכל אורך הנתיב.

האיום הופך לבעייתי מאוד כשנכנסים לתמונה טילי שיוט לטווח ארוך: מבנה סוחוי 24 יכול להגיע לנקודת שיגור אופטימלית, ולבצע ירי מדויק על מטרות תשתית. למשל, תחנות ממסר תקשורת, מפקדות, מכ"מים ועוד. גם אם פטרול חיל האוויר ינוע למפגש ויצליח ליירט אותם, את הטילים שלהם לא יוכל לעצור.

סוחוי 24 משגר רקטות צילום: defencetalk

טילי השיוט שמשגר סוחוי כזה טסים בגובה של סביב שבעה מ', לא משהו שכיפת ברזל ומשפחתה המורחבת נבנו לחסל. חישבו על כך: הסוחוי 24 אינו חמקן, ולא נהנה מכלי לוחמה אלקטרונית מתקדמים כמו של ישראל, אך עדיין יוכל לפרוץ הגנות, פשוט בזכות יכולת טיסה נמוכה מהירה. מה נוכל לעשות כנגד אויב שכזה?

המענה הישיר למתקפה כזו אינו טיל חכם יותר, או עוד מטוסי כוננות - כי אם העניין איתו פתחתי את הטור הזה: העובדה שישראל היא פופאי במגרש של מיקי-מאוסים. היכולת ההתקפית המוחצת שלה היא שמנעה מאויבים כסוריה מלנסות טריקים שכאלה - עם או בלי מזוודות סוחוי.

סוחוי 24 איראני ממריא צילום: Mehr

מהלך מתקפה כזה יוכל להיות בעיטה בבטן של צה"ל אם יופנה אל מתקני צבא, ומכה איומה אם יופנה נגד אוכלוסיה אזרחית כהפצצת טרור. אבל בראייה רחבה יותר, אין בו טעם אם לא מדובר בצעד פתיחה של מלחמה קומפלט, ברמה של יום הכיפורים. ומלחמה כזו פשוט אינה אפשרות ריאלית כרגע: לסוריה יש יותר מדי בעיות פנים, כאבי ראש וצורך בהתעצמות צבאית לאחר שנים של שחיקה בקרבות עם המורדים; ולאיראן אין יכולת לתפוס שטח בישראל משום שאין לנו גבול משותף.

וכאמור, מכת התגובה תהיה פשוט משהו מהסרטים: את מה שעושה הסוחוי 24 יודעים לעשות גם מטוסי הרעם והסופה של צה"ל, ועם חימוש הרסני לא פחות. כלכלות איראן וסוריה נשענות באופן משמעותי מאוד על ייצוא נפט, דבר שקשה לעשות אם מישהו בא בלילה עם אווירונים והפך את בתי הזיקוק שלך למגרשי חנייה.

אמרתי זאת בעבר, והנה שוב: אף אחד לא רוצה להכאיב ליריב שלו יותר משהוא רוצה שתישאר לו מדינה למחרת. בנוסף, הכשירות הטכנית של טייסות הסוחוי 24 בסוריה ואיראן מוערכת כנמוכה מאוד. אז אפשר לישון בשקט: מגוון איומים מעופפים עלולים להגיע אלינו מידי מדינות עוינות - אך המסוכן שבהם הוא גם הפחות סביר ברשימה. טיסה נעימה!