המפציץ החמקן של 1917, שנתן למלכת אנגליה את שמה

שלום, כאן הקברניט; האם ידעתם שמלכת בריטניה, אליזבת השנייה לבית ווינדזור, קיבלה את שמה בגלל הצלחה מזעזעת של חיל אוויר אחד, וכישלון מחפיר של חיל אוויר אחר?

סיפורנו מתחיל ב-13 ביוני 1917; מלחמת העולם הראשונה השתוללה באירופה, כשזוועות הקרב גובות רבבות חיים מדי יום - אך אם הייתם מסתובבים באותו בוקר יום רביעי בלונדון, כנראה שלא הייתם מרגישים בכך: מזה כשנה לא בוצעו מתקפות נגד העיר, ותושביה הלכו לעבודה, התהלכו ברחובות בשלווה, נסעו במכוניות וקרוניות, והתעסקו בשלהם.

באזור השעה עשר וחצי נשמע ממעל שאון מנועים, וכל מי שנשא עיניו השמימה ראה 14 מטוסים מגודלים; הם טסו בניחותא, כבמפגן ראווה - וזכו למחיאות כפיים ונפנופים לשלום; באותם ימים אווירון עדיין נחשב למשהו ששווה לספר שראית. ואז החלו להישמע פיצוצים מחרידים: חלונות התנפצו, קירות קרסו, בניינים נדלקו באש; חלקי גגות עפו באוויר, עמודי טלפון קרסו, מרכז לונדון החל לבעור כמו חזית המלחמה. המטוסים הללו היו מפציצים גרמניים מדגם גותה G4, שעמדו לשנות את ההיסטוריה.

איור מפציצי גותה מעל ללונדון צילום: aerohispanoblog

הפצצות פגעו בקרבת תחנת ליברפול שבמרכז העיר; פצצה אחת חדרה בקלות את גג הרעפים של בית הספר היסודי פופלר ששכן באפר-נורת' סטריט, פרצה שתי קומות של כיתות לפני שהתפוצצה - בדיוק במרכזו של גן הילדים במבנה. 18 ילדים בני ארבע עד שש נהרגו במקום, ועוד שלושים ושבעה נפצעו קשה.

פצצות נפלו גם בקרבת תחנת הרכבת, באמצע הרחוב, על בתי מגורים ובגן ציבורי, והרגו עוד כמאה איש. מספר הפצועים הגיע לכ-400, והעיר כולה נעצרה.

בית מגורים שהושמד מפגיעה ישירה של הפצצת גותה צילום: שאטרסטוק

מיד לאחר הטלת 118 פצצות, שבר מבנה המפציצים בחדות והחל לברוח מזרחה, לפני שיטרפו אותו מטוסי הקרב אנגליה. מוביל המבנה, מפקד הטייסת קפטן ארנסט ברנדנבורג, בוודאי הופתע מאוד; אף מטוס לא המריא לקראתו, ואש נ"מ אמנם נורתה, אך כלל לא לעבר מפציציו; נראה שהאנגלים סתם יורים מתוך כעס. הוא טס בשלווה ושב לבסיסו בשלום, עם כל מטוסיו.

מה, מה ההיגיון במתקפה כל כך מפלצתית? מה הטעם בלהמריא ולטוס לטווח ארוך עד אנגליה, להתחמק מכל ההגנות והפטרולים האפשריים, רק כדי לזרוק פצצות על עיר? כואב לי לספר זאת, אך יש בכך היגיון אסטרטגי, אכזרי ככל שיהיה. וכדי להבין מאין בא, עלינו להביט בהיסטוריה של ההפצצה האסטרטגית.

הפצצה ידנית צילום: שאטרסטוק

תקיפה של תשתיות קריטיות בעורף האויב, הרחק מקו החזית, נולדה בתחילת מלחמת העולם הראשונה משום שלא היתה ברירה: עם פרוץ הקרבות קלטו הגנרלים שאמנם הושגה התקדמות גדולה בקטלניות הנשק - למשל מקלעים מהירי ירי וארטילריה מדויקת - אבל לא בשינוע המוות הזה; תותחים עדיין נגררו לקרב בידי סוסים אומללים ביותר.

התוצאה היתה מלחמת החפירות: כל צד סלל קו ביצורים של תעלות ובונקרים, ובמשך שבועות וחודשים ירו זה על זה אש ארטילרית. כל עוד נשארו המופצצים בתוך השוחות, לא נפגעו (כמובן, למעט הלם קרב וריבוי מחלות). מפעם לפעם בוצעה הסתערות רגלית גדולה של צד אחד, והצד השני פשוט קצר אותה במכונות ירייה. האבדות היו מדהימות; בקרב ורדן נהרגו כמיליון איש, ובקרב הסום - אף יותר ממיליון.

מתקפת רגלים בקרב ורדן	צילום: שאטרסטוק

הפצצה אסטרטגית היתה בעצם הדרך היחידה למנוע מן האויב מלייצר פצצות, כדורים או דלק, בעזרת הדרך הכי מתקדמת לשינוע מוות: כלי טיס. הראשונים שעשו זאת היו הגרמנים; ספינות אוויר קשיחות - מה שאנחנו מכירים כצפלינים - נשלחו להפצצת מטרות קרקעיות בעיר הבלגית ליז' בשישי באוגוסט 1914. אבל הדיוק היה אפסי והפצצות נחתו על מטרות אזרחיות והרגו חפים מפשע.

כשנחת צוות הצפלין, בוודאי נזפו בו מפקדיו; ואז התברר שלמרות שלא נפגעה מטרה צבאית, העיר כולה שותקה. מתקפות דומות שנערכו זמן קצר אחר כך גילו שבעצם, לא צריך להרוס תשתית כדי לנטרל אותה: אף אחד לא ילך לעבודה במפעל הפגזים העירוני אם ידע שמפלצת מעופפת תמטיר עליו מוות מתפוצץ. מצב טוב שיעזוב את העיר אם כמה פצצות יפלו קרוב מדי לשכונה בה הוא גר. וכך נולד עיקרון הפצצת הטרור - פגיעה מכוונת באזרחים - בד בבד עם תפיסת ההפצצה האסטרטגית.

ספינת אוויר גרמנית מדגם צפלין P, שנועדה למשימות סיור והפצצה צילום: Wikimedia

במשך שנתיים נשלחו צפלינים להפציץ את לונדון, ואף הצליחו - עד שפותחו קליעים מציתים, כאלה שמספקים אפקט יעיל מאוד כשהם חודרים את שקי המימן הענקיים שמאפשרים לצפלין לטוס. כך נבלמו המתקפות הללו, ואזרחי לונדון שבו להסתובב בשלווה ברחובות, בלי אזהרות על מתקפות מן האוויר. בעיני המטה הגרמני, הגיע הזמן לנצל את זה - והגותה G4 החדש היה מטוס מושלם לכך.

גותה בטיסה צילום: Wikimedia

היה זה הבן הכי מוכשר במשפחת מפציצים שראשיתה בגותה G1, פיתוח משונה שבניגוד לכל יתר המטוסים הדו-כנפיים של זמנו, גופו היה מחובר לכנף העליונה ולא לתחתונה. הדור הרביעי של המטוס נחשב למתקדם מאוד - והרבה יותר מהיר וזריז מצפלין.

מפציץ גותה על הקרקע צילום: topwar.ru

הגותה G4 היה מסוגל לטוס בגובה של קרוב ל-15,000 רגל, היכן שרוב מטוסי הקרב כלל לא יוכלו להגיע אליו, ולטרטר כך מעבר לטווח הגילוי של משקפות או מכשירי האזנה - מעין מיקרופונים שנועדו לזהות שאון מנועים. זה היה המפציץ החמקן של זמנו. לא פלא שהצליח במשימה, לא פלא שהביך כך את הבריטים במגרש הכי ביתי.

פצצות מותקנות על מתלי נשיאה של מפציץ גותה צילום: militaryhistory

אז בעוד גרמניה מנסה לבחור איזה כיבוד יוגש בטקס הענקת המדליה לקפטן ברנדנבורג ולאנשי טייסת הגותה שלו, קברה אנגליה את המתים בזעם ציבורי חסר תקדים: פשוטי עם ועשירים כאחד, כפריים ועירוניים, זרמים פוליטיים שונים, כולם זעקו בשנאה בוערת על הגרמנים רוצחי התינוקות ומטוסי הגותה.

מימין: ילדי בית הספר שנפגע בטקס חניכת אנדרטה לזכר חבריהם שנספו, וכותרת עיתון לונדוני ביום המתקפה צילום: East London Advertiser, Tower Hamlets

"טבח גותה", קראו לזה; איך, שאל ההמון, איך לא ידענו שיש להם כלי קטלני כמו הגותה? איך הצליחו 14 מטוסים גרמנים לטוס באין מפריע באור יום ולהפציץ את לונדון, מבלי שאפילו אחד יופל? מבלי שמטוסי בריטניה בכלל יגיעו אליהם?

וכמעט כמו שכעס הציבור על מתקפת הגותה, זעם על מי שראה כאחראי למחדל: השלטון הבריטי כולו, בראשו המלך ג'ורג' החמישי. אם אינו מסוגל להגן על עמו, מי בכלל צריך את המלך הזה? שאג הקהל.

הפגנה מול ארמון המלוכה הבריטי צילום: שאטרסטוק

בית המלוכה האנגלי, שלמד היטב מטעויות עבר של מונארכים אחרים, הבין שחובה להקשיב פה לעם כדי לא לאבד גם את הכתר וגם את הראש. מהר, אמרו היועצים למלך, אנחנו חייבים להראות להם שהזעם שלהם הוא הזעם שלנו. ואז העניין הסתבך; אני מדמיין את אחד היועצים עובר רגע של התפכחות מדהימה, ודופק את הראש בקיר בצורה הכי בריטית שאפשר: המלך עצמו היה חלק ממשבר היח"צ, ובצורה אישית ביותר.

שם המשפחה שלו לא היה "החמישי". השם המלא הוא ג'ורג' פרדריק ארנסט אלברט, ממשפחת סקסה-קובורג-גותה. כן, למלך היו שורשים בגרמניה: סבתא שלו, המלכה ויקטוריה, היתה ממוצא גרמני והתחתנה עם בן הדוד שלה, אלברט סקסה-קובורג-גותה. באותם הימים כל מונארך עוד היה מחתן את צאצאיו עם צאצאי שליטים מממלכות שכנות כדי ליצור מין שרשרת של נישואי קרובים שאמורה להבטיח אחווה ושלום. כך שלמר החמישי היה את אותו השם של האווירון שרצח את תינוקות לונדון.

מימין: המלך ג'ורג' החמישי, וקריקטורה שהתפרסמה בעקבות נסיונותיו לטשטש את מוצאו צילום: wikimedia

מיד הודיע המלך שמעכשיו, ישתנה שמה של משפחת המלוכה הבריטית. במקום גותה, תיקרא מעכשיו ווינדזור (מבטאים את זה "ווינזור", הדגיש באוזני חבר אנגלי). השם הוא על שם טירת ווינזור, שנתפסה כאלמנט חיובי באופן כללי ומעולם לא נקשרה באקטים של הפצצת גני ילדים.

תחקיר זריז גילה שהיה משבר גדול במטה הבריטי: אף אחד לא היה אמור להיות מופתע ממתקפת הגותה, שכלל לא היתה אמורה להצליח. הצבא היה מודע למפציצי הגותה ויכולותיהם, אך לא העביר מידע מודיעיני ליחידות הרלוונטיות, ולא פיתח פרקטיקות התמודדות עמם.

איור מפציצי גותה באוויר צילום: WallacepictorialHistory

הכתובת היתה על הקיר: ב-25 במאי בוצעה מתקפת הגותה הראשונה, שכוונה במקור נגד לונדון אך עננות כבדה הקשתה על כוח המפציצים לזהות את העיר. הם פנו לאחור והטילו פצצותיהם על ערי החוף דובר, שונקליף ופולקסטון. 95 איש נהרגו וכ-200 נפצעו, כולם אזרחים. בדרכם חזרה לבסיס בבלגיה, הנמיכו כדי לנווט לשם בהסתמכם על תוואי הקרקע ואז יורטו המפציצים בידי מטוסי קרב בריטיים מדגם סופווית' פאפ, שהצליחו להפיל גותה בודד.

אז הצבא ידע שהמפציצים הללו קיימים, שהם יכולים להגיע עמוק לעורף, וגם איך להפיל אותם. הרי את מתקפתם הקטלנית בלונדון ביצעו בגובה נמוך מאוד של 1,500 רגל, כדי להבטיח פגיעה בעיר; מטוסי קרב היו יכולים לצוד אותם עוד לפני שהגיעו אליה, שכן עליהם להנמיך הדרגתית ואין ביכולתם לצלול בלי לאבד שליטה.

ליין מפציצי גותה צילום: militaryhistory

המתקפה ההיא סיפקה לבריטניה זריקת מרץ להקמת מערך ההגנה האווירית המשולב הראשון בעולם: החלה פריסה מושכלת של תותחי נ"מ, עמדות האזנה ותחנות רדיו לדיווח על פלישה אווירית; בין מערכי הנ"מ הוקמו בסיסים ובהם מטוסי קרב, ונבנו פקודות חירום במסגרתן ידעו אנשי כל טייסת לאן עליהם לטוס לאור כל התרעה.

תותח נ"מ בריטי צילום: IWM

זה כבר לא היה "כולם להמריא! האויב נצפה מעל קנטרברי, לכיוון מערב" אלא ציוני דרך ספציפיים בהם נע האויב, כדי למקסם את הסיכוי שמטוסים שהוזנקו יפגשו את הפולשים.

הפצצות הטרור נמשכו לאורך המלחמה: אלה של גרמניה גררו תגובה של צרפת, בריטניה, בהמשך גם ארה"ב וכולן השקיעו הרבה בהפצצות רצחניות אלה. פרט לרומא וליסבון, לא היתה בירה באירופה שלא ספגה לפחות הפצצה אחת שכזו, וכפרים רבים נשרפו עד עפר.

הריסות עיר צרפתית בהפצצה אווירית צילום: שאטרסטוק

בפועל, הגשימו הפצצות הטרור את יעדי ההפצצה האסטרטגית, ועל הצד המפציץ היה רק להצטייד בהרבה מאוד נימוקים אידיאולוגיים, כאלה שיסתירו את העובדה שהפך את טייסיו למפלצות; כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה, למעצמות אירופה מעולם לא היה קושי בשליפת נימוקים למהלכים אלימים, אימפריאליסטיים או מעוותים; שאלו כל בן עם מקומי מאפריקה והמזרח הרחוק ועד מרכז ודרום אמריקה. השיא הגיע במלחמת העולם השנייה, כשכולם הפציצו את כולם בקנה מידה מדהים, ושתי ערים נמחקו כליל באש גרעינית.

אבל עם כל הכבוד למהפכות המוסר שארעו מאז, הפצצות טרור נערכות גם כיום; רק השנה נחתו רקטות חמאס על ערי ישראל כמה וכמה פעמים, צבאותיהם של אסד ופוטין מפציצים את ערי סוריה, ארה"ב תוקפת במל"טים מטרות בערי וכפרי סודן וסומליה ועוד. כואב לראות שעל אף הזמן שחלף והשיעורים שלמדה האנושות, עדיין לא נגמרו הנימוקים לרצח חפים מפשע מן האוויר.